הכי קל להתקיף ולכתוב "הוא קקה". לא פשוט להתבונן פנימה ולכתוב בפומבי "בזה שהוא קקה, הוא גורם לי להרגיש ולחשוב ש…" כתיבה כזאת מוסיפה ערך אמיתי למתבונן ולקוראים ומקדמת את השיחה.

ההתקפה משאירה את השיחה באותו מקום, אבל רק עם תוספת של עוד קקה.

זוכרים שפעם פעם בקיץ היתה פה מלחמה? האנשים שנפגעו עדיין פגועים. בואו תראו משהו.

זו הפעם הראשונה שאני פוגש את המושג JSON

כשקראתי בקשה קטנה (שתמנע אסון בעתיד) היבהב לי משהו במוח וחיפוש קצר החזיר אותי למה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים באתר קונספציה על הפלצנות. במאמרון הזה התייחסתי לכמה שאלות שעלו כאן בביצה הקטנה שלנו השבוע. כגון "למה הם לא עוזבים? למה חשוב להם להישאר פה ולהפריע?".

ביום שני היה לי יום מחורבן. בדרך הביתה 88 היה (כרגיל) ברדיו ואז עלה בועז כהן לשדר את התכנית הקבועה שלו "אחרי השקיעה" והשיר הראשון היה עצוב וגם זה שאחריו ועוד אחד. התקשרתי לאולפן (המספר של האולפן של 88 אצלי בזיכרון של הנייד) ואמרתי לבועז שציפיתי לתכנית שלו שתעשה לי מצב רוח טוב אחרי היום שהיה לי ואם הוא לא מחליף אז אני עובר לגלגלצ. הוא ענה לי "כאן זה העצובים והאיכותיים. שם זה השמחים והשטחיים". לא עברתי תחנה ועכשיו עדיין מתנגן לי בראש אחד השירים שבועז שידר, קשה לכתוב דמעות.

אתמול, יומיים אחרי, בועז כותב בבלוג שלו שאמא שלו נפטרה באותו בוקר. עכשיו אני מבין את התכנית שבועז שידר. בועז כתב שבשעה 7:20 נעצר המוניטור. את הפוסט שלו הוא פרסם ב 12:40. רק חלפו חמש שעות ממותה של אמו, ובועז כהן כותב בבלוג שלו. בשבילי כקורא זו חוויה חזקה של הקשר בין האישי ובין הפומבי. אני חושב שדוקטור בלוג קוראת לזה "הכתיבה בבלוג כחלק מההוויה האישית ולא כמשהו חיצוני לה".

וגם אתמול, פתאום חזרה לכתוב Tara Calishain , הגורואית של החיפוש באינטרנט. היא כותבת חזרתי, עם דברים שצריכים לזכור ובו היא מספרת על הצער שעבר עליה בשבוע האחרון, בלי לפרט מי ומה. וכדרכה, היא מתייחסת לעצמה בהומור וגם כותבת שזה בסדר לבכות בלוויות אבל צריך לזכור לפתוח קצת את הפה כי אחרת יוצאים קולות של נחירה ואז כולם, כולל הכומר, יסתכלו עליך.

עד כאן צער. שהמשך היום יהיה טוב יותר.