כנראה שהצליח לנו, כי אלה שהיו – אהבו ואלה שלא היו – מתבאסים.

אז כאן ועכשיו אני מזמין אלי את כולם לכנס הבא.

איפה? בינערים.

איך זה נראה? יש כבר תמונות בפליקר.

איך מגיעים? אפשר אפילו ברכבת. 45 דקות מתל אביב.

מתי? כשכבר יימוג הטעם של הכנס הראשון ויתחיל להיות חשק לעוד אחד.

כרמל כתבה על דרך הניהול שלי את מעגל השיחה.

חנן כהן לעומת זאת שעשע אותי מאד, כי הוא הגה את רעיון האל-כנס ויש לו מוניטין של בועט במנגנוני כוח ודווקא הוא השתמש חופשי בכוח המנחה ואף מנע מאיתנו את הקרמשניט הטרי עד להפסקה מחשש שלא נהיה מרוכזים בדיון שלו. ועל זה נאמר כבר, שאתה יכול לשלוף את האנשים מתוך מנגנוני הכוח אבל קשה לשלוף את מנגנוני הכוח מתוך תבניות החשיבה של האדם.

הנה עוד דוגמה לפער בין המוניטין ובין המציאות. אני לא נגד כח. אומרים שבראיון ב BBC שאלו את מהטמה גנדהי מה הם שלושת הדברים שהוא הכי רוצה והוא אמר "כח, כח וכח". גם אני.

הצעתי את הפורמאט של Unconference לא כדי לבטל את מנגנוני הכח אלא כדי לחלק אחרת את הכח. במקום שהכח יהיה בידי מרצה אחד וכל השאר יהיה "קהל", הפעם היה מנחה שבידיו הכח לשאול את השאלה וכדי לתת אפשרות למי שרצה לדבר, בגבולות נושא השיחה והשאלה שנשאלה. המנחה (אני) הפעיל גם כח ומנע מהמשתתפים את הקרמשניט כדי שלדוברים יהיה קהל שעסוק בהקשבה ולא בלעיסה.

אני חושב שמנסיון הכנס אפשר לראות שככל שהשאלה היתה יותר ממוקדת וככל שהמנחה הפעיל יותר כח, יצאו מהשיחה יותר תוצרים מעניינים.

ומשהו בקשר לשם של הפורמאט. המילה Unconference תורגמה בטעות ל "אל-כנס". המילה "Conference" מתייחסת יותר למושג "ועידה" (ועידת העסקים) מאשר למילה "כנס". מה שהיה הוא כנס בפורמאט של אל-ועידה.

אני הנחיתי את השיחה הראשונה בכנס הבלוגרים והשאלה ששאלתי היתה "מה הם החסמים לכתיבה עיתונאית בבלוגים בישראל?"

בזמן ההנחיה רשמתי לי ציטוטים קטנים של הדוברים והרי הם לפניכם. אני מקווה שלא עיוותתי את הדברים.

אורי קציר – חסם הפנאי. להיות אקטיביסט זו משרה שניה ולא כולם יכולים לעשות את זה.

סולה – הבלוגים מתחלקים לכאלה שהם חלק מתרבות הפנאי ולכאלה שהם בלוגים של אג'נדה. מטרת הבלוג שלי לפרוץ החוצה כשכל הערוצים חסומים.

עמוס – בלוגים יכולים לייצר חדשות אבל בבלוג שלי אני נוהג כמו טוקבקיסט. מגיב על החדשות. בלוגים הם כלי לעקיפת הצנזורה.

יגאל חמיש – הבלוגים הם מקום אישי. אנשים לא רואים את עצמם כאקטיביסטים.

יהודית אילני – בלוגים כפלטפורמה לשינויים קטנים. ההצלחה הגדולה היא על ידי כך שהסיפור יגיע לתקשורת הממוסדת.

רונן גיל – התחלתי את הבלוג שלי כדי לקדם אג'נדה.

עמוס – מי שטוב בסוף יגיע לתקשורת הממוסדת.

יואב גל – העיתון הוא קודם כל מכונה לעשיית כסף. הבלוגים והעיתונים הם שני עולמות נפרדים. עולם הבלוגים מאפשר יצירת רשתות. הרשתות ייצרו את השינוי. הכח של הרשת יחליף את הכח של המרכז.

רפי (הצרכן) – הכח הוא בהתמדה.

אורי קציר – אנחנו לא נורא משפיעים. עסוקים בעצמנו. הבלוגיים הם לא מדגם מייצג של האוכלוסיה. כולנו עיתונאים של עצמנו. מרוב שיש עיתונאים – אין מספיק קוראים.

כרמל (נאמר בפתיחת השיחה שלה) – הבלוגים הם החיים. מי שאקטיביסט בחיים יכתוב בלוג אקטיביסטי. מי שלא, לא.

המסקנה שלי מהשיחה החשובה והמעניינת הזו היא שכדי שיהיו יותר בלוגים של אקטיביסטים, כדאי יותר לפעול שליותר אקטיביסטים יהיו בלוגים מאשר לפעול שהבלוגרים הקיימים יהיו יותר אקטיביסטים.

וזו בעצם העבודה שלי.

השיחה האחרונה ב כנס הבלוגרים במלון בינהרים. יואב וברכה, בעלי המלון, קשובים ועייפים. יום שלם הם פינקו אותנו. עמלו וטרחו כדי שיהיה לנו נחמד ונעים וטעים. דברים פשוטים. עוגת קרמשניט שאמא של יואב אפתה והובאה למקום טריה על ידי אביו המשופם של יואב, מהמושב השכן. תפוחי אדמה שנאפו בגחלים בתוך נייר כסף והוגשו חמים לשולחן כשיואב משדל אנשים לשים למעלה חמאה כי "ככה זה הרבה יותר טעים. הקלוריות עלינו".

הפינוק האישי יוצא מהלב ונכנס ללב. פינוק שהוא יותר מסך כל הפריטים המרכיבים אותו.

אצל יואב וברכה, "יחס אישי" הוא לא סיסמה מנוכרת. יחס אישי הוא החיים עצמם.

תודה.