מה הם החסמים לכתיבה עיתונאית בבלוגים בישראל?

אני הנחיתי את השיחה הראשונה בכנס הבלוגרים והשאלה ששאלתי היתה "מה הם החסמים לכתיבה עיתונאית בבלוגים בישראל?"

בזמן ההנחיה רשמתי לי ציטוטים קטנים של הדוברים והרי הם לפניכם. אני מקווה שלא עיוותתי את הדברים.

אורי קציר – חסם הפנאי. להיות אקטיביסט זו משרה שניה ולא כולם יכולים לעשות את זה.

סולה – הבלוגים מתחלקים לכאלה שהם חלק מתרבות הפנאי ולכאלה שהם בלוגים של אג'נדה. מטרת הבלוג שלי לפרוץ החוצה כשכל הערוצים חסומים.

עמוס – בלוגים יכולים לייצר חדשות אבל בבלוג שלי אני נוהג כמו טוקבקיסט. מגיב על החדשות. בלוגים הם כלי לעקיפת הצנזורה.

יגאל חמיש – הבלוגים הם מקום אישי. אנשים לא רואים את עצמם כאקטיביסטים.

יהודית אילני – בלוגים כפלטפורמה לשינויים קטנים. ההצלחה הגדולה היא על ידי כך שהסיפור יגיע לתקשורת הממוסדת.

רונן גיל – התחלתי את הבלוג שלי כדי לקדם אג'נדה.

עמוס – מי שטוב בסוף יגיע לתקשורת הממוסדת.

יואב גל – העיתון הוא קודם כל מכונה לעשיית כסף. הבלוגים והעיתונים הם שני עולמות נפרדים. עולם הבלוגים מאפשר יצירת רשתות. הרשתות ייצרו את השינוי. הכח של הרשת יחליף את הכח של המרכז.

רפי (הצרכן) – הכח הוא בהתמדה.

אורי קציר – אנחנו לא נורא משפיעים. עסוקים בעצמנו. הבלוגיים הם לא מדגם מייצג של האוכלוסיה. כולנו עיתונאים של עצמנו. מרוב שיש עיתונאים – אין מספיק קוראים.

כרמל (נאמר בפתיחת השיחה שלה) – הבלוגים הם החיים. מי שאקטיביסט בחיים יכתוב בלוג אקטיביסטי. מי שלא, לא.

המסקנה שלי מהשיחה החשובה והמעניינת הזו היא שכדי שיהיו יותר בלוגים של אקטיביסטים, כדאי יותר לפעול שליותר אקטיביסטים יהיו בלוגים מאשר לפעול שהבלוגרים הקיימים יהיו יותר אקטיביסטים.

וזו בעצם העבודה שלי.