היום מתפרסם בדה-מרקר מאמר שכותרתו הצרכנות גולשת. חלק מהמאמר מתורגם מהניו יורק טיימס וחלקו תוספות ישראליות של רוני לינדר גנץ. אני רואיינתי למאמר אבל זה לא העניין.

המאמר הזה מעורר בי איזו שהיא התחלה של מחשבה שכתיבה בבלוגים על נושאי צריכה עשויה להיות אפקטיבית יותר מאשר כתיבה בבלוגים על נושאים פוליטיים.

בניגוד לפוליטיקאים שבהם בוחרים פעם בכמה שנים, מעשה הבחירה במה לקנות מתבצע כמה פעמים ביום. החברות המסחריות מעמידות את מרכולתן לבחירתנו באופן שוטף ולכן הן גם עשויות להיות רגישות יותר ליחסי ציבור שליליים. מה שמעמיד אותן ליותר רגישות לכתיבה בבלוגים.

כתיבה על נושאים פוליטיים נראית על פניה יותר חשובה מאשר כתיבה על נושאים צרכניים אבל לעומתה, הכתיבה הפוליטית מאפשרת וונטילציה יותר מאשר השפעה אמיתית.

שתי דוגמאות:

בכתיבה ובמעשה שלי נגד השלט המפלה של ארומה, עשיתי פעולה פוליטית דרך פעולה צרכנית.

בפרסומת לחומוס לייט רואים בפירוש זרם יפה של שמן שנשפך על החומוס. ברור ששפיכת שמן על חומוס לייט זה כמו (אין לי רעיון למטאפורה כרגע). מה שרואים בפרסומת זו בפירוש רמאות ואפשר בהחלט לנסות לעשות משהו בעניין.