צילמה – Tal Bright

כרמל כותבת (בין גזענות ליאוש):

אבא שלי העיר אותי הבוקר כדי לספר לילדה שלא קוראת עיתונים שהבלוגרים שלה הגיעו לעמ' 9 בידיעות אחרונות. לכבוד מה? לכבוד החדשות המרעישות שיש גזענות בישראבלוג. בישראל. חה! גברת זרובבלה, חוץ מלהיות קצת דומה לח"כ אסתרינה טרטמן וכמעט לכל אדם שני ברחוב, היא לא חדשות. רוב המדינה הזו גזענית ואני בכלל לא מדברת על ערבים, אני מדברת על אתיופים, על רוסים ועוד. אז מה זה הצדקנות הזאת? מרגיז אותי שהבלוגים זוכים לסיקור תקשורתי מחוץ לביצת ערוצי האינטרנט רק בהקשרים של בלוגרית מתאבדת/מתפשטת/גזענית.

כרמל, פיספסת כאן משהו. כדי שזרובבלה תגיע לידיעות היה צריך לנפח את העניין בבלוגים. הניפוח בבלוגים היה מהלך קלאסי של הנכחה של כוח.

האשמה היא לא בתקשורת הממוסדת. האשמה כאן היא אך ורק בכותבי הבלוגים עצמם.

ככותבי בלוגים, יש לנו כאן שיעור חשוב.

הדרך הטובה ביותר שלנו להאבק במשהו שעדיין לא קיבל פרסום זה אך ורק להתעלם ממנו.

אני מטפל עכשיו באינבוקס שלי. יש אימיילים שרק מחשבה על מענה עליהם וחילופי האימיילים חסרי התועלת לכל אחד מהצדדים רק בשביל הנימוס של אי ההתעלמות גורמת לי פשוט לתייק אותם ולא לענות.

המחשבה הזאת מחזירה אותי למאמר המצויין שאורי הפנה אליו בקולקטיב האחרון, Kids, the Internet and the end of privacy

המאמר מספר על אפשרויות חדשות של יחס לפרטיות.

"פרטיות" היא חלק מטווח ההתנהגויות שאפשר לקרוא להן "נימוס".

האם בעולם שבו ברור שאנחנו כל הזמן מופצצים במסרים, יהיה מנומס לא להענות אפילו למסרים שמופנים אישית אלינו על ידי אנשים שאנחנו מכירים?

(אוף – לפני כמה ימים קראתי פוסט מצויין בעברית על זה שאין ממש דבר כזה מולטי-טאסקינג אנושי אבל אני לא מצליח למצוא אותו)

בשבוע האחרון קיבלתי פניה מחברת PayCard הישראלית. בניגוד לאתר litrom.com שמאפשר סליקה רק לעמותות ומלכ"רים, האתר לא מגביל את סוג מקבלי התשלום. צריך לבדוק לעומק יותר את השירות כי כרגע האפשרות היחידה שאני מכיר היא  קבלת תשלום על ידי PayPal אבל אז הכסף נשאר בחו"ל.