רוני מוחקת את הבלוג שלה וכותבת:

ביעור פסח מוקדם

עושים סדר. אני אוהבת התחלות חדשות.

להתראות בקרוב.

(צאו לטייל, אורי מספר שמקסים בחוץ. או שתקראו ספר טוב. פשוט תתרחקו מכל האינטרטנט הזה, זה רק עושה לכם כאב ראש, בינינו)

(למי שחדש פה, אני עושה נקיון יסודי פעם בכמה חודשים, לא צריך להתרגש. בסוף אני תמיד חוזרת)

ויעל בתגובות:

בלוג זה משהו שאת נותנת מעצמך לאחרים, וככה זה כאילו שאת מונעת את זה. זו לא ביקורת, וכל אחד רשאי למחוק בלוג ורשימות כרצונו, אבל התחושה שלי היא, שמרגע שפירסמת משהו הוא גם של אחרים. כמו עיתון, שם כבר לא תוכלי למחוק, או ספר, זה כבר שם לדיראון עולם.

הלב שלי נמשך לצד של רוני. "דווקא" זו גם סיבה לעשות דברים.

עדכון: יעל ישראלי ממשיכה את השיחה אצלה בבלוג ב-של מי הבלוג הזה, לעזאזל? (חלק 2)

אתמול התייחס דב לפוסט שלי וכך הוא כותב ב-בין חנן לזרובבלה:

- חנן רואה במדינה אחראית לילדים בכבישים
- זרובבלה רואה בהורי הילדים אחראים לשליחתם לכבישים

אז אני אבהיר.

לפעמים יש מצבים בהם אנשים בוחרים בין שתי אפשרויות שלי כחבר במעמד הבינוני נראות בלתי אפשריות.הנה דוגמה.

יש מישהו שאני מכיר באופן אישי שהוא נרקומן. רשמי, עם תעודות.

יש לו שלוש אפשרויות.

להיגמל – לא מצליח

לגנוב כדי להשיג את המנה היומית

לעבוד כדי להשיג את המנה היומית

מה הוא בחר? לעבוד בבלדרות סמים. כל יום הוא נוסע בכל מני דרכים לתחנת הסמים המרכזית שנמצאת מחוץ לעיר וחוזר עם כמה מנות שאותן הוא מחלק. בתמורה לעבודה שלו הוא מקבל את המנה היומית.

נשמע נורא, נכון?

התפקיד של המדינה הוא לדאוג לאזרחים שלה שלא יצטרכו לעשות את הבחירות הנוראיות מהסוג הזה. וכמובן שהמדינה לא האחראית היחידה. גם לאדם יש אחריות. אבל צריך לתת לו את התנאים.

אני מניח שאין הורה שרוצה שהילדים שלו יירדו לכביש למכור מצתים אלא יילכו ללמוד בבית הספר.

זו תפקידה של המדינה לדאוג לכך שההורים לא יצטרכו בכלל לשקול את האפשרות הזאת.