עודד ירון מ"הארץ" ראיין אותי על הבלוג של מאהל מחוסרי הדיור בירושלים וזה מה שיצא (עדכון מהגן הציבורי):

מה שחשוב כאן הוא שהם מצליחים להוציא את המסר שלהם החוצה, אומר חנן כהן, מנהל אתר האינטרנט של שתיל, שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי, שזה זמן רב מקדם את השימוש ברשת ככלי לשינוי חברתי ונוחל הצלחות לצד אכזבות לא מעטות. "עצם העובדה שאיילה סבאג יכולה לעדכן את הבלוג היא לא טריוויאלית. לנו, כאנשי טכנולוגיה, זה אולי נשמע טריוויאלי אבל זה חשוב. אין לה אמנם מחשב עם wifi, אבל זה לא מונע ממנה שיהיה לה בלוג. אנחנו אולי חושבים שאם אין לבנאדם מחשב השייך לו אישית, אז אין לו גישה למיחשוב. אבל גם בלי אמצעים אפשר למצוא דרכים לעשות דברים. יש לה בלוג. היא הצליחה להוציא את המסר שלה החוצה".

אז יש בלוג, אבל מי קורא אותו? כדי שהציבור יגיע אליו עדיין צריך לעבור את שומרי הסף המסורתיים – העיתונים, האתרים המרכזיים, הטלוויזיה.

"כן, אבל זה מאפשר לאנשים כמו איילה סבאג לדפוק על הדלת. איך אתה, למשל, הגעת לבלוג?"

ביקרתי בגרייפס (grapes.co.il), שמרכז עדכונים מבלוגים ישראליים, ומשם נכנסתי לפוסט אחר בכלל ב"לחץ חברתי". רק אחרי שגללתי למטה גיליתי את הבלוג.

"נו, אתה רואה".

אז מה כל כך מרגש? לא מה שאני אמרתי, אלא מה שאמר עודד ירון בשיחה בינינו:

כדי שהציבור יגיע אליו עדיין צריך לעבור את שומרי הסף המסורתיים- העיתונים, האתרים המרכזיים, הטלוויזיה.

זו הפעם הראשונה (שאני שם אליה לב) שעיתונאי בעיתון יומי קורא לעצמו "שומר סף". בטוח שהיו הרבה התייחסויות כאלה בעין השביעית או בכנסים שבהם מעורבים עיתונאים ויכול להיות שבגלל שאני מעורב בכך שמתי לב.

ה"אכזבות הלא מעטות" שעודד ירון התייחס אליהן נבעו בדיוק מכך שהעיתונות הממוסדת היא שומר סף, לא מודעת לכך ולא מודה בכך. ע"ע הפעילות שלי למען עמיר פרץ שזכתה להתייחסות רצינית אחת בלבד בכל העיתונות הממוסדת.

לאחר שנה ויותר שבה נטחן בבלוגים העניין, המבט הזה של עיתונאי מקצועי על עצמו ועל המערכת שבה הוא פועל, זה מה שמרגש אותי.