אתמול הבן שלי ביקש ממני להכיר טוב יותר את סבתא שלו, אמא שלי.

אמא שלי מתה לפני יותר מעשרים שנה, הרבה לפני שהבן שלי נולד.

היום זחלתי לכוך בבית שמהווה את הארכיון.

באחד הארגזים מצאתי מעטפת ניילון גדולה עם כל מה שאמא שלי כתבה בעלון של הקיבוץ, משנת 1970 והלאה.

בשלב מסויים אמא שלי ערכה את העלון ולכן היא השאירה מאחור הרבה כתיבה (גרפומניה עוברת בירושה?).

אבא שלי אסף את הכל, יצר אינדקס (!) והפקיד את המעטפה בידי.

בדרך למעטפה מצאתי תמונות ומכתבים. דברים שנכתבו וצוירו וצולמו לפני עשרות שנים.

הבן שלי לא ראה מימיו סטנסטיל (מישהו זוכר?) אבל הוא יכול לקרוא היום את מה שהופק ממכונת השיכפול של הקיבוץ לפני יותר משלושים שנה.

כל זה הולך להעלם.

היום הכל דיגיטאלי.

היום צריך תיווך של מכשירים חשמליים שלוקחים ביטים והופכים אותם למשהו שרואים על מסך.

הביטים שמורים על אובייקטים שמתקלקלים.

המרת הביטים דורשת שהמכשיר הקורא יידע לפענח את הביטים בסדר הנכון ויהפוך אותם לפיקסלים בעלי משמעות לעין האנושית.

כל כך מסובך. כל כך פריך. כל כך לא אמין.

אני מניח שבשנים הקרובות יהיה גם טיפול לשאלת הארכיבאות האישית. עד אז, מכתבי אהבה ושנאה, תיעוד חיים אישי, ייעלמו, יימחקו או יישמרו בפורמאטים שמכשירים בעתיד לא יוכלו לקרוא.

דור שלם ללא תיעוד אישי.