בלימודי בקמרה אובסקורה השתתפתי בשיעור שנקרא "מבוא לפסיכולוגיה חברתית". אחד הדברים שאני זוכר מאותו שיעור הוא ההסבר על הקשר בין "מוּכּר" ו"אהוב". המרצה (שכחתי את שמו) הסביר לנו שהמוח האנושי (ואולי גם החייתי?) מבחין בין המוּכּר והלא מוּכּר. מה שמוּכּר הוא אהוב ומה שהוא לא מוּכּר מאיים ומעורר חשד.

וזה בדיוק המנגנון שבו פועלות הפרסומות. לא חשוב מה כתוב על המודעות של קוקה קולה, חשובה החשיפה התמידית שתהפוך את קוקה קולה למשהו מוכר ומתוך כך, באופן אוטומטי, לאהוב.

אבל לא רק קוקה קולה. גם טכנולוגיה.

הטכנולוגיה המוכרת לנו היא אהובה.

והנה מתוך מנגנונים אוטומטיים שהוטבעו בנו לפני מאות אלפי שנים אנחנו מתייחסים ברגשנות לכלים טכנולוגיים שמטרתם מסחרית.

גוגל הוא תוכנה שנוצרה כדי להרוויח כסף על ידי מתן כלי שימושי בחינם.

הכלי השימושי הזה כל כך מוכר לנו שהוא הופך להיות באיזו שהיא צורה, שלנו.

ואז אם מישהו מנסה לנצל את הכלי הזה באופן שנראה לנו לא הוגן אנחנו חשים כלפיו רגשות שליליים.

צריך לחזור ולזכור.

זה יישום מסחרי של טכנולוגיה. לא צריך לאהוב את היישום המסחרי. הוא צריך להועיל לנו. אם הוא לא מועיל לנו, אנחנו צריכים לעבור ליישום מסחרי אחר של הטכנולוגיה.

אנחנו צריכים לחזור ולהגמיש את התפיסה שלנו כלפי יישומים של טכנולוגיות מסויימות (גוגל, יאהו, מיקרוסופט, חלונות, מק, לינוקס) כדי שלא נאחז במוכר בזמן שהוא לא מועיל לנו. להבין שאם לא נרגיש משהו כלפי יישום מסויים, לא נחוש דבר כשיתברר לנו שיישום אחר, חלופי, הוא עדיף, ונחליט לעבור.

בלי סנטימנטים בבקשה.

זה לא עוזר לאף אחד. חוץ מאשר לחברות מסחריות.