נתקלתי בספר המעולה "מדוע אני כותב" מאת ג'ורג' אורוול* ומצאתי בו את הפסקה הבאה במסה "הרהורים על גנדי":
עם זאת, יש יסוד לחשוב, כי גנדי, אשר, ראוי לזכור, נולד בשנת 1869, לא עמד על טיבה של הטוטליטריות וראה כל דבר במונחי מאבקו שלו עם הממשלה הבריטית. הנקודה החשובה כאן היא לא כל-כך שהבריטים נהגו בו לפנים משורת הדין, אלא שבכל עת היה בכוחו לתת פרסום למעשיו. כפי שראינו מן הפסוק שהובא מדבריו, האמין, כי חשוב "לעורר את העולם", דבר שהוא אפשרי רק אם מתירים לעולם לשמוע מה עשית. קשה לתפוס כיצד, למשל, היה אפשר להחיל את שיטות גנדי בארץ, שבה מתנגדי המשטר נעלמים באישון-לילה ואין שומע עוד זכרם. בלי עיתונות חפשית וזכות ההתכנסות לא זו בלבד שאי-אפשר לפנות לדעת-הקהל שבחוץ-לארץ, אלא אף להקים תנועת המונים, או אפילו להודיע כוונותיך ליריבך. היש אחד כגנדי ברוסיה כרגע? אם ישנו – מה פעל? המוני הרוסים היו יכולים לקיים מרי אזרחי רק אילו אותו רעיון עולה בדעת כולם בעת-ובעונה אחת, ואפילו כן, אם נדון מתולדות הרעב באוקראינה, לא יעלה הדבר ולא יוריד.
הפסקה הזאת החזירה אותי לפוסט שלי איך לתקן את העולם בעזרת בלוגים והמסר התחדד לי בראש.
העיתונות הממוסדת אינה "עיתונות חופשית" במלא מובן המילה.
המקום שבו מתקיימת "עיתונות חופשית" הוא עולם הבלוגים.
הזנחת זירת הבלוגים היא ויתור על העזרות בעיתונות החופשית האמיתית למען השינוי החברתי.
* הוצאת עם עובד, 1984. תרגום ואחרית דבר – אפרים ברוידא
** ספר מעולה! רוצו לקנות. באמת.
אין ספק שהבלוגים חופשיים יותר מהעיתונות הממוסדת, אבל הם פחות עיתונות ממנה.
לפחות בארץ, מקרים שבהם בלוגרים עושים עבודה עיתונאית – קרי, חושפים לעין הציבור דברים שלא היו ידועים קודם – הם ספורים.
בשנת 1946 כתב: "הדבר שהכי רציתי לעשות לאורך כל עשר השנים האחרונות הוא להפוך כתיבה פוליטית לאמנות". מה דעתך?
תשובה: "חוות החיות" ו 1984 מוכיחים שהצליח לו.
זה לא באמת קשור אבל יש לו ספר נהדר נוסף ולא ידוע "דפוק וזרוק בפריז ולונדון". אורוול בחר לחיות תקופה בלי פרוטה בערים הללו והוא מתאר את קורותיו בספר.
נו בשביל זה יש את שקוף