חלק ב' של עיתון "הארץ" נערך ומודפס אחר הצהריים/ערב לפני צאת העיתון למנויים.
כך גם היה בשבת 4 בנובמבר 1995.
אלא שהמציאות של כולנו השתנתה באותו ערב וכל חלק ב' של העיתון היה צריך להיכתב ולהיות מודפס מחדש.
באותן שנים, "הארץ" שלחו את העיתון למנויים עטוף בשאריות הדפסה ישנות של העיתון.
בחודש דצמבר אותה שנה, כשלקחתי את העיתון בחדר האוכל של קיבוץ לוטן, שמתי לב למשהו מוזר מאד.
העטיפה של העיתון היתה חלק ב' של עיתון "הארץ" שלא יצא לאור מעולם ב 5 בנובמבר. באופן רשמי, זאת אומרת.
שמרתי את העיתון והיום סרקתי חלקים ממנו.
לפעמים אנחנו מדמיינים "מה היה אילו". העיתון הזה מראה לנו "מה היה מתוכנן להיות אם לא…"
הנה תווית המשלוח
והנה קופסת התאריך (ללחוץ כדי לראות בגדול)
והנה הקריקטורה. לא היה לקריקטוריסט (בידרמן?) ממש מה להגיד. או שאולי כן ואחרי כל כך הרבה שנים אני לא מבין את הכוונה?
והנה המאמר המרכזי, שבו מוזכר רבין. כותב עקיבא אלדר מואשינגטון
חבל שסגן השר אלכסנדר גולדפרב מעדיף מכוניות על מטוסים ואינו מצטרף לרכבת האווירית לארה"ב. השבוע הבא יחצה ראש הממשלה, יצחק רבין, את האוקיינוס בפעם השלישית, בתוך פחות מחודשיים.
ואם לא מעניינת אתכם פוליטיקה, אתם יכולים לראות טלוויזיה
ואם אתם רוצים להעשיר את הצפיה שלכם בטלוויזיה, "הארץ" מציע לכם כתובות באינטרנט
הרבה פואנטה אין כאן. רק צער עמוק.
ותחושת בחילה שנבנית עם ההבנה שיכול להיות שעוד מעט, בנימין נתניהו שוב יהיה ראש הממשלה.
הסיפור בקריקטורה שלא הבנתי הוא על משפחה שהלכה ליום ההיסטורי בכיכר, אבל גם טרחה (או לפחות רצתה) לכוון את הוידאו כדי להקליט את השידור מהכיכר. כלומר, אפילו אם אתם באירוע עצמו, אתם מרגישים שאתם מפסידים אותו אם אתם לא מקליטים אותו בוידאו.
זה דווקא עמוק מאוד. נדמה לי שנעם יורן היה יכול להגג על זה בטוב טעם ותובנה, במשך עמודים ארוכים וקשים להבנה.
היה יכול להתאים גם אחרי הרצח, אבל אני מניח שאז זה היה ציני מדי.
אם תחושת הבחילה כפי שנכתב בסוף הכתבה נובעת מהידיעה שבנימין נתניהו הולך להיות ראש הממשלה הבא (ואני לא מת לרעיון) הרי שאתה ידידי עושה בדיוק כפי שעשו לרבין ומתיר את דמו של נתניהו. מותר גם מותר לא לקבל את הדיעה אין לצאת כנגד האיש במילים בוטות וכאלו שעלולות לאי מי לקום ולעשות חלילה מעשה.