אחרי שפרשת פיצה שרגא כבר נמרחה בכל אמצעי תקשורת ופרשה אחרת תפסה את מקומה, התקשרה אלי העיתונאית דפנה יודוביץ' מגלובס וביקשה לראיין אותי.
הסכמתי. אף פעם אין לי בעיה להתראיין כל עוד זה לא כרוך בהגעה לאולפן טלוויזיה.
חשבתי לעצמי שזה מיותר כי כל מה שהיה לי להגיד כבר כתבתי כאן.
דיברנו בטלפון. שאלה שאלות. עניתי.
ביום שלישי שעבר ראיתי בבלוג של רועי צ'יקי ערד שהתפרסמה הכתבה. ביקשתי ממנו PDF, כי הכתבה במלואה לא התפרסמה באתר גלובס.
שלח. הנה זה.
הופתעתי. לא היתה בכתבה שום דבר שאמרתי לעיתונאית בטלפון. כל מה שפורסם בעיתון הוא מה שפרסמתי ב"לא רלוונטי" ומה שכתבתי כאן. לקחו פוסט שלם וציטטו אותו במלואו בעיתון.
אני בהחלט שמח על כך.
אני תמיד מרגיש שעיתונאים מתעצלים לקרוא ומעדיפים לשאול בעצמם את השאלות שהתשובות אליהן כבר נכתבו.
אני שמח שהעיתונאית והעורך החליטו בסוף שבעצם מה שכתבתי בעצמי מבטא את דעתי בצורה הטובה ביותר.
במקרה הזה, אני שמח על קופי-פייסט.