שאלה פתוחה לפעילי ותומכי כל המפלגות: מה עמדת המפלגה בנוגע לאנטנות הסלולאריות?

תשובות, בבקשה כאן בתגובות. עדיף עם קישורים למסמכים ותיעוד פעילות.

תודה.

אתר המוזיאון בנוי בטכנולוגיית NET. של מיקרוסופט.

עכשיו אנחנו חושבים אולי להקים בלוג למוזיאון (מופתעים???) ולכן התחלתי לבדוק אפשרויות. כדי לאפשר "שיחה" בין האתר והבלוג וכדי להקל על תחזוקה, אני מעדיף להישאר באותה הטכנולוגיה.

אחרי חיפושים מצאתי מערכת בלוגים בקוד פתוח על תשתית מיקרוסופט. לא אוקסימורון. BlogEngine.NET

מצאתי שקבוצת דטה סייף מפעילה בלוגים של החברה באותה פלטפורמה. השארתי הודעה והמיישמת של המערכת (סליחה ששכחתי את שמה) חזרה אלי בטלפון (תודה!) ואישרה לי שיש לה נסיון טוב איתה.

כדי לדעת כמה זה יכול לעלות לנו פרסמתי מודעה בלוח הדרושים של קונספציה

אחד סיפר לי על מערכת בלוגים בקוד פתוח בשם WordPress. שלחתי אותו לחפש בגוגל "חנן כהן" כדי שיבין עם מי יש לו עסק. התנצל. מקווה שלמד משהו.

שני בילבל לי את המוח, טען שהוא יכול לבצע את המשימה, אבל לא נתן שום הצעה. חתכתי את השיחה.

שלישי התקשר בטלפון במקום לשלוח אימייל, כמו שביקשתי. גם הוא התעניין "למה?". לא טרחתי להסביר אלא וידאתי שהוא יכול לבצע את העבודה וביקשתי שישלח אימייל.

רביעי כתב "התקנתי – הנה הכתובת של ממשק הניהול, שם המשתמש והסיסמה".

את מי אתם חושבים שאני אעדיף כדי להתחיל להעמיק את הבדיקה?

השבוע שמרתי על הילדים של הקיבוץ בצהריים. אלה שלא העדיפו לבהות בטלוויזיה ירדו לדשא. אני ירדתי איתם והבאתי איתי צלחות מעופפות. הילדים התלהבו. חלק ידעו איך לזרוק וחלק לא. מייד אילתרתי חוג ללימוד זריקת צלחת מעופפת.

לפני כמה שנים לימדתי את הבת שלי לזרוק צלחת מעופפת ואז פיתחתי שיטה ללימוד ובשמחה אני אני חולק אותם איתכם. מאז השתמשתי הרבה בשיטה הזאת וראיתי שמי שלומד על פיה לומד מהר ולא שוכח. אין זכויות יוצרים.

שלושה כללים:

1. הצלחת בגובה הפופיק.

2. הצלחת מקבילה לאדמה (מי שקטן מדי להבין "מקבילה" אפשר להגיד "ישרה")

3. לא להסתכל על הצלחת אלא להסתכל ישר בעיניים של מי שזורקים אליו.

מתחילים קרוב קרוב כדי לא להתאמץ לזרוק רחוק.

כל הזמן חוזרים על הכללים – אחד, שתיים, שלוש.

כל פעם שהצלחת לא עפה לכיוון הנכון מזכירים את הכלל שבגללו לא הצליח.

כל פעם שמצליחים, מעודדים ומחייכים.

הכלל השלישי הוא הכי חשוב. קצת קשה להבין אותו בהתחלה כי זה לא הגיוני אבל אחרי כמה נסיונות, רואים שזה עובד. הצלחת עפה לאן שמסתכלים. הידיים כבר יביאו את הצלחת למקום בלי לחשוב על כך.

השיטה הזאת עובדת גם עם מבוגרים.

תהנו.

(וזאת היתה הפסקת התרעננות בין המלחמות והפוליטיקות)

1. ריקות, חכמה וחמלה – שלושה שהם אחד -  הרצאתו של יעקב רז. ראיתי קישור להרצאה אצל דרור בורשטיין ולמענן הנוחות, הקלטתי אותה. והנה היא, גם בשבילכם. שעה וחצי, 20 מגה. הרצאה מעניינת וחשובה.

3 – 2.  גוגל -"עץ הדעת" או תאגיד ענק דורסני? – וידאו של הרצאות שאני וגל מור נתנו במכללה החברתית כלכלית. אני חושב שהיה מעניין. הנה מתווה ההרצאה שלי – התשתית של גוגל – התשתית להבנת הכח של גוגל.

אחרי שראיתי את עצמי בוידאו הבנתי שהזקנקן הזה שיש לי מתחת לשפה הוא לא לעניין והורדתי אותו. אז אם אתם רגילים לחשוב עלי כ"זה עם המשקפיים, הקרחת/כובע והדבר הזה על הפנים" תחשבו שוב. זה השתנה.

4. בלוג חדש – דהרמה ישראלית – האתר של הסנגהה בישראל. מומלץ בחום. אותו גיליתי דרך הבלוג של תומר פרסיקו. יש שם הזמנה לכתוב אז נרשמתי וביקשתי. אסף (סאטי) אל-בר, מקים האתר כתב לי כך:

לידיעתך, יש לך חלק בהקמת האתר הזה: בכנס של וורדפרס שמעתי את ההרצאה שלך "האתר הבא שלך יהיה בלוג" ולקחתי אותה ברצינות. זה הביא אותי לניסוי הזה. קרמה.

נחמד לדעת שיש תמורה להשקעה.

לפני כמה שנים שתיל אירגן הפגנה נגד חוק ההסדרים. ההפגנה התקיימה מול בית ראש הממשלה. גם אשתי באה והביאה איתה את הקטנה. בדרך, שאלה הקטנה (והחכמה) את אשתי "איך יש לעניים כסף לבריסטולים וצבעים לשלטים של ההפגנה?"

אשתי ענתה לה שבדיוק מהסיבה הזאת אנחנו מקיימים את ההפגנה. כי לנו יש כסף לבריסטולים וצבעים ועוד כל מני דברים שצריכים להפגנות ולעניים אין.

בבחירות האחרונות פעלתי למען מפלגת העבודה כי האמנתי שיש סיכוי שהיא תצליח לפעול למען החלשים.

ראיתי שלא כך הדבר.

הערבים הם הקבוצה החלשה והמוחלשת ביותר בחברה הישראלית.

חד"ש היא מפלגה בעיקר ערבית שפועלת במשך שנים ארוכות למען הערבים.

המינימום שאני, יהודי ממעמד הביניים, יכול לעשות למען הערבים במדינת ישראל הוא לתת את הקול שלי לחד"ש.

וזה לא פשוט. כי חד"ש הם לא נחמדים.

ועוד דבר שלמדתי בשתיל שהחלשים, כאשר הם לא שותקים, הם לא נחמדים.

הם לא מנומסים והם מרגיזים ומתריסים ולפעמים הם גם אלימים.

כי הם חלשים.

אפשר לא לתמוך בהם כי הם לא נחמדים ולהגיד להם שלא נתמוך בהם עד שלא יתחילו להיות נחמדים.

ואיך זה יעזור להם?

סוכת אבלים-קריעה: אירוע מחאה ואבל על הרג האזרחים הרבים במלחמה הזאת

המלחמה באזור עזה מאופיינת באלימות נוראה: עד כה נרשמו מעל ל 870 קרבנות בצד הפלסטיני ויותר מ- 10 קרבנות בצד הישראלי, וכן אלפי פצועים- רבים מהם אזרחים וילדים. הכוח האדיר שמפעיל צה"ל נגד אוכלוסיה אזרחית והיקף ההרג הם בלתי נסבלים.

על כן נחוץ אירוע מחאה משותף של יהודים ופלסטינים על ההרג בעזה ובדרום,  על הבחירה בשימוש בכוח ובאלימות במקום במשא ומתן; על אבדן  ערכי קדושת החיים וההומניזם; על אבדן האמונה בהדברות ולא באלימות כדרך התמודדות עם הקונפליקט.

אירוע אבל שיאפשר לכל צד להתאבל על מה שמת אצלו ובתוכו, להיחשף ולהשתתף מתוך בחירה באבלו של האחר, ולשני הצדדים לבטא  את האבל המשותף על התקווה והחלומות שהרגה  המלחמה הזאת לכולנו.

חשוב ואף חיוני להדגיש: השותפות אינה מניחה "סימטריה" בסבלם של שני הצדדים בפרק הנוכחי של העימות. יחד עם זאת, בסופו של חשבון, סבלם של כל אחד מן הצדדים זכאי להכרה, והכרה זאת היא הבסיס לתיקון.

במרכז הקהילתי הערבי-יהודי, רח' קדם 109 יפו

ביום שבת 17 בינואר 2009 בשעה 16.00-12.00

בתוכנית:

טקס אבלות בהשתתפות מוסיקאים

דברים

שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, פרופ' רמזי סלימאן, פרופ' אריאלה פרידמן, דר. אחמד אבו טוואחינה מנהל מרכז בריאות הנפש הקהילתי בעזה GCMHP (דרך הטלפון), יונתן שפירא הטייס הסרבן, חאלד אבו עוואד וניר אורן מפורום המשפחות השכולות.

סדנאות

סדנאות שיונחו בידי אנשי מקצוע מנוסים, פלסטינים ויהודים בנושאים: נקיטת עמדה מוסרית בזמן קונפליקט,  קדושת החיים כערך משותף, שקר והכחשה בזמן מלחמה, תכנון המשך המחאה והפעולה לעצירת המלחמה, תקשורת מגויסת או הוגנת בזמן מלחמה, מקומם של רגשות כמו פחד כעס ושנאה בהזנת הקונפליקט, הקושי לשנות דעה פוליטית, ועוד.

שותפים:  בית הספר לשלום בוואחאת אל סלאם/ נווה שלום, פסיכואקטיב- אנשי בריאות הנפש לזכויות אדם, עוסי"ם שלום, פורום המשפחות השכולות

רצוי אך לא הכרחי להרשם במייל: protestandmourn@gmail.com

לפרטים נוספים: שרית  מוראי  0506284204   מהא סאקללה תלי 057-5461240

קיבלתי עכשיו מכתב מגוגל בזו הלשון

While reviewing your account, we noticed that you are currently displaying Google ads in a manner that is not compliant with our policies. For instance, we found violations of AdSense policies on pages such as http://info.org.il/irrelevant/item.php/113073983922442790.

Publishers are not permitted to encourage users to click on Google ads or bring excessive attention to ad units. For example, your site cannot contain phrases such as "click the ads," "support our sponsors," "visit these recommended links," or other similar language that could apply to the Google ads on your site. Publishers may not use arrows or other symbols to direct attention to the ads on their sites, and publishers may not label the Google ads with text other than "sponsored links" or "advertisements."

כשהסתכלתי על הדף שעליו הם מצביעים, מצאתי שם את טקסט הבא:

(כאן כתבתי את הטקסט שהיה שם, אבל אז הבנתי שגם כאן יש פרסומות גוגל ואני רק מעביר את הבעיה ממקום למקום. אז נאלצתי לצלם את המסך ולהציג כאן את הטקסט כתמונה)

אני לא רואה כאן שום הבלטה של הפרסומות ב"לא רלוונטי". אני אפילו ביקשתי מהקוראים לא ללחוץ על הפרסומות כדי לעשות לי טובה.

כאשר כתבתי את הפיסקה הזאת  הנחתי שיש איזה שהוא בנאדם שמחליט האם קיימת עבירה על תנאי השירות.

מהמכתב ברור לחלוטין שיש איזה שהוא רובוט שעובר על האתרים שבהם יש פרסומות גוגל ומחפש מילות מפתח מסויימות.

ועכשיו, לך תדבר אל הקיר.

או שתוציא החוצה את המלים הבעייתיות.

קיבלתי את הטקסט הזה באחת מקבוצות הדיון שבהן אני חבר. כתבה אותו נעמיקה ציון מהקיבוץ העירוני מגוון בשדרות. אני מפרסם אותו כאן בגלל שראוי לתת לו קול ותפוצה.

יומן מלחמה משדרות
נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09

"אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים", התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. "ככל שהמהלומה כבדה יותר – כך מתרחב הלב". אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן". מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול אחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף ע"י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך – אל תשמח". זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה"ל לסיים את "העבודה", זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי 'קול אחר' מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?"איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית? שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת".לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם", לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

nomika@migvan.co.il
054-7689181

מאז שהתחלתי לעבוד במוזיאון המדע, כמובן שהתחלתי לקרוא בלוגים על מוזיאונים וטכנולוגיה. אחד הבולטים שבהם הוא Museum 2.0, ואחד הנושאים הפופולאריים בבלוג הזה ובבלוגים קרובים אחרים הוא השתתפות הקהל.

היום פורסם ב Museum 2.0 פוסט אורח מאת אביה של הכותבת. הוא חבר בלהקה Sha Na Na שמספר על האופן שבו הם משתפים את הקהל בהופעות שלהם. הפוסט הזה הזכיר לי סיפור נחמד שקרה לי פעם.

זה היה בסוף שנות השבעים. צ'יק קוריאה, נגן ומלחין הג'אז הענק, הגיע לארץ ואני הייתי בקונצרט שלו בבנייני האומה. סולו פסנתר.

מתי שהוא באמצע הקונצרט הוצב כיסא ליד הפסנתר והוא הזמין מישהו מהקהל שיישב מולו והוא ינגן את הפורטרט שלו. עלה מישהו וצ'יק קוריאה אילתר וניגן מופלא. ואז הוא שאל האם מישהו מהקהל רוצה לנגן את הפורטרט שלו.

היתה שתיקה והרגשתי מתח. האם יעלה איזה אידיוט שיעשה בושות לעצמו ולנו כישראלים?

עלה מישהו, לא הכרתי את השם כמישהו ידוע, וניגן נפלא.

מחיאות הכפיים בסוף הקטע הרימו את הגג של בניני האומה. מחיאות כפיים של מחמאה ושל רווחה על הבושה שנחסכה מאיתנו.

בשיעור הפסנתר הבא שהיה לי בבאר שבע, הציג בפני המורה שלי בני טיש ז"ל, את הבחור שניגן בקונצרט של צ'יק קוריאה. גם בני היה בקונצרט הזה. צ'יק קוריאה הזמין אותם אחרי הקונצרט למלון שלו ונתן לבחור המלצה אישית חמה לקראת לימודיו בג'וליארד.

מישהו אולי מזהה את הבחור מהסיפור שלי? מישהו יכול להגיד לי לאן הגיע בקריירה המוזיקלית שלו?

שני חיילים פצועים

שני אזרחים מתים

שלושה חיילים מתים

ארבעה מחבלים מתים

חמישה פלסטינים מתים

שישה קצינים מתים

ארבעים פלסטינים מתים

מאות אלפי אזרחים מותקפים

תגיד לי מתי זה מתחיל לכאוב