השבוע שמרתי על הילדים של הקיבוץ בצהריים. אלה שלא העדיפו לבהות בטלוויזיה ירדו לדשא. אני ירדתי איתם והבאתי איתי צלחות מעופפות. הילדים התלהבו. חלק ידעו איך לזרוק וחלק לא. מייד אילתרתי חוג ללימוד זריקת צלחת מעופפת.

לפני כמה שנים לימדתי את הבת שלי לזרוק צלחת מעופפת ואז פיתחתי שיטה ללימוד ובשמחה אני אני חולק אותם איתכם. מאז השתמשתי הרבה בשיטה הזאת וראיתי שמי שלומד על פיה לומד מהר ולא שוכח. אין זכויות יוצרים.

שלושה כללים:

1. הצלחת בגובה הפופיק.

2. הצלחת מקבילה לאדמה (מי שקטן מדי להבין "מקבילה" אפשר להגיד "ישרה")

3. לא להסתכל על הצלחת אלא להסתכל ישר בעיניים של מי שזורקים אליו.

מתחילים קרוב קרוב כדי לא להתאמץ לזרוק רחוק.

כל הזמן חוזרים על הכללים – אחד, שתיים, שלוש.

כל פעם שהצלחת לא עפה לכיוון הנכון מזכירים את הכלל שבגללו לא הצליח.

כל פעם שמצליחים, מעודדים ומחייכים.

הכלל השלישי הוא הכי חשוב. קצת קשה להבין אותו בהתחלה כי זה לא הגיוני אבל אחרי כמה נסיונות, רואים שזה עובד. הצלחת עפה לאן שמסתכלים. הידיים כבר יביאו את הצלחת למקום בלי לחשוב על כך.

השיטה הזאת עובדת גם עם מבוגרים.

תהנו.

(וזאת היתה הפסקת התרעננות בין המלחמות והפוליטיקות)