יש לי מין פנטזיה כזאת שיום אחד אולי מישהו ירצה לעשות עלי כתבה גדולה לאיזה מגזין כתוב או מצולם או משודר. ואז אני אתעקש שזו תהיה שיחה שבה למראיין ולי יהיה זמן אוויר שווה או מקום שווה בעיתון. ולא רק שאלה קצרה ואז תשובה ארוכה. כי בטח גם המראיין הוא בן אדם מעניין. ואז גם אני ארצה לשאול אותו שאלות כי הוא יעניין אותי לא פחות מאשר אני אעניין אותו. ו-כי אם הוא לא היה מעניין אז גם הראיון לא יהיה מעניין.

למה נזכרתי לכתוב את זה?

כי עכשיו קראתי את הראיון של בועז כהן עם עידן אלתרמן.

הנה קצת רקע.

בועז כהן הוא מוזיקאי ועורך מוזיקה ומשדר ב 88 ויש לו בלוג אישי ברשימות. והוא בנאדם מעניין.

ועידן אלתרמן הוא שחקן מפורסם וגם לו יש בלוג. עידן אלתרמן כותב בפירוש שיש לו בלוג ברשימות בגלל בועז כהן.

הם כנראה מכירים לא רע.

אני מניח שמה שהיה ב"ראיון" היתה שיחה ביניהם, כי ככה הם רגילים לדבר.

ואז בועז כהן שיכתב לפורמאט של ראיון. שאלות קצרות ותשובות ארוכות.

אני מניח שהפורמאט של הראיון פורסם כמו שהוא בגלל מוסכמות של איך צריך להיכתב ולהיקרא ראיון.

מוסכמות לגבי "עיתונאי" ו"מרואיין".

לי ברור שבהרבה מקרים המוסכמה הזאת והפורמאט הזה כבר לא מתאימים.

אני חושב שהגיע הזמן לשבור את המוסכמה הזאת ואת הפורמאט הזה.

האינטרנט מאפשר לעשות נסיונות, כמו לדוגמה, לפרסם את אותה השיחה בצורת "ראיון" ובצורת "שיחה".

יכול להיות מעניין.

עדכון: דיברתי עם בועז כהן וסיפרתי לו על הפוסט. התברר לי שהבנתי לא נכון את מה שקראתי באינטרנט. היחסים בינו ובין עידן אלתרמן אינם כמו שחשבתי והם לא חברי נפש. מצד שני, זה לא מפחית מהתחושה שלי שצריך לאפשר גם אופן אחר של ראיון.