פותח את ערוץ 8 ורואה את "יומן מעודכן" של דוד פרלוב.

הומניסטי. סוציאליסטי.

לא מזפזפ הלאה. נשאר. נשאב. מהופנט.

(השפה של פרלוב מדבקת, כמו של עגנון. במלחמת לבנון הראשונה לקחתי ספר של עגנון וכתבתי להורים שלי מכתבים בעגנונית.)

הוא נוסע בחשמלית בריו דה ז'נירו ומצלם שחור עם משקפיים.

הוא אומר משהו כמו "תמיד שייכתי אינטליגנציה למשקפיים. מעניין כמה הם עלו".

אני מבין משהו.

זה לא שלאינטליגנטים מתקלקלות יותר העיניים והם זקוקים למשקפיים.

גם לעניים מתקלקלות העיניים אבל לאינטליגנטים היה כסף לקנות אותן.

האינטליגנטים יכלו להרשות לעצמם לראות טוב.

ואולי הם גם היו יותר זקוקים למשקפיים בשביל הפרנסה שלהם.

היום יותר אנשים יכולים להרשות לעצמם משקפיים אבל הסטראוטיפ של משקפיים-אינטליגנטים נשמר בתרבות.

משום מה כמו שהסטראוטיפ של קסקט-צייר צרפתי טבוע בילדים. זה מה שהם חושבים שאני.

(בתמונה – אני. מתוך פרוייקט "מרכיבים" של דפנה טלמון. תקליקו על הקישור ותעזרו לה, אם אתם יכולים.)

השבוע צייץ גדי שמשון

שנים שלא היתה מריבת רשת טובה. אם אין ברירה נביים אחת

למי שלא מכיר, גדי שמשון הוא "ממקימי ומייסדי" ובהווה הוא היזם והבעלים של נבחרת הבלוגרים המשובחת פ.צ. בלוגים

מה שחסר בציוץ של גדי הוא המובן מאליו – "האינטרנט הישראלי".

וככה זה נראה בעיבוד שלי

שנים שלא היתה מריבת רשת טובה באינטרנט הישראלי

אני משתמש בציוץ של גדי עם התוספת שלי  כקולב (די רעוע למעשה) למחשבה שיש לי בזמן האחרון.

כבר אין "האינטרנט הישראלי".

פעם היה.

פעם היתה קבוצה קטנה של אנשים שהם אלה שכתבו בעיתון וגם בפורומים וגם ברשימות התפוצה ומגיבים אחד לשני בבלוגים ולפני זה ב BBS. אותם אנשים.

וברור שכאשר אותם אנשים מסתובבים באותם מקומות יש מריבות רשת. וכ-ו-ל-ם מכירים את כ-ו-ל-ם (לפחות בכינוי) וכ-ו-ל-ם יודעים על מריבות הרשת האלה.

היום, כשהכלים לכתוב ברשת נעשו כל כך קלים, והמוטיבציה לכתוב ולשוחח ברשת נעשתה ברורה, כבר אין מרכז לאינטרנט הישראלי.

ולכן גם אין "מריבות רשת" עסיסיות. לא כאלה שאני יודע עליהן.

פעם (רק לפני שלוש ומשהו שנים) הקמתי אתר שריכז את "הכתיבה העצמאית המעניינת בעברית".

ברור שלפתוח אתר כזה היום היה בדיחה.

מצד אחד, כבר לא נחמד שאין "האינטרנט הישראלי".

מצד שני, זה מה ששאפנו שיקרה.

אתמול היה יום הזיכרון האמריקאי – Memorial Day, יום המקביל ליום הזיכרון שלנו.

נתקלתי בטוויטר בברכות  happy memorial day ועל זה עניתי שבישראל ברכה כזאת היתה נחשבת לאוקסימורון. ואכן, שני חברי טוויטר שלי מארה"ב כתבו שזה אוקסימורון גם בשבילם.

וזה החזיר אותי לכלי רטורי שאני לא סובל – השוואה של ישראל לארצות אחרות.

"בכל מדינה מתוקנת זה לא היה קורה".

"רק בישראל…."

אז הנה אנחנו רואים שגם בארצות הברית (לא) הדמוקרטיה הגדולה בעולם (שהיא בכלל הודו), יש מטומטמים שלא מבינים את משמעות יום הזיכרון ואומרים "יום זיכרון שמח".

בכל מקום יש מטומטמים, ורשעים, וגזענים, ופגעים ביורוקרטיים, ופוליטיקאים מושחתים.

ממש לא רק בישראל.

ובכל מקום בעולם יש אנשים חכמים, טובים ונחמדים. אפילו ערבים. ולכן המחמאה "המוח היהודי" כבר לא ממש  עובדת.

האינטרנט מאפשר לנו להחשף לכל הרע ולכל הטוב בכל העולם, מה שמחליש מאד את הכלי הרטורי "רק בישראל".

כשאני קורא "רק בישראל" או "בכל מקום אחר דבר כזה לא היה קורה" או "המוח היהודי" אני מייד יודע שהדוברים או הכותבים לא עשו שיעורי בית ומשתמשים בטריק הישן "טיעון חלש – להרים את הקול".

בסוף השבוע פורסמה בעיתון העיר כתבה המתארת את הניצול הקשה של העובדים ברשת הסופרמרקטים AM:PM

בעקבות כך, כמה מידידיי הבלוגרים הודיעו על החלטתם להחרים את AM:PM.

פעם, התגובה שלי להודעת חרמות מסוג זה היתה פחחחחח.

הרי, רוב הסיכויים שלא תורגש ההשפעה של חרם כזה על הקופה ולכן אין משמעות לחרם.

בזמן האחרון התחלתי לחשוב אחרת.

מטרת חרם כזה והפצת דבר החרם היא לא להפחית את ההכנסות.

מטרת חרם כזה היא להוציא שם רע לגוף שאותו מחרימים.

אפשר לכתוב בבלוגים "הם לא בסדר" אבל אז אנשים אחרים יחשבו שלא נורא מעניין לכתוב "גם אני חושב שהם לא בסדר" או "יש אנשים שחושבים שזה לא בסדר".

מצד שני, חרם הוא הכרזה על פעולה. ואז יותר מעניין לכתוב "גם אני מחרים" והוא גם סוג של חדשות.

ואם מתמזל המזל, ופועלים נכון, ההכרזה על החרם מגיעה לתקשורת ההמונים, מה שמגביר את האפקטיביות של הוצאת השם הרע.

ומה שחשוב לאנשי עסקים הוא השם הטוב שלהם.

פחות חשוב להם שפחות אנשים יקנו בעקבות החרם, יותר מפחידה האפשרות שיידבק להם אישית שם רע.

לכן, מה שידידיי בתל אביב צריכים לעשות הוא לבקש מיותר אנשים להודיע שהם מחרימים את AM:PM וגם לתת רוח גבית לעיתון העיר ואולי אפילו שעיתון האם – "הארץ", יכתוב על החרם.

ואז אולי יהיה סיכוי שישתנה משהו.

בימים האחרונים אני עוסק במוזיאון בהקמה וגיבוש של הפעולה שלנו במה שנקרא "המדיה החברתית".

למה בכלל לעשות את זה חוץ מאשר "להיות נוכחים?"

המהות של אותה מדיה חברתית (עכשיו כבר בלי מרכאות) והרשתות החברתיות היא השיחה.

הבעיה היא שאנשים לא רגילים לדבר עם מוזיאון.

אנשים חושבים על מוזיאון כעל בניין שאליו צריכים להגיע.

אנשים מגיעים למוזיאונים האחרים כדי להסתכל על דברים (לא לגעת!) ולמוזיאון המדע כדי לגעת ולהפעיל דברים.

אנשים לא חושבים על מוזיאון כעל מקום שבו מדברים עם הצוות.

במידה מסויימת, הצוות במוזיאון הוא שקוף.

המדריכים מסתובבים עם החולצות הצהובות אבל לרוב הם עונים על השאלה "איפה השירותים".

ומי שהם אינם המדריכים – הצוות החינוכי, האדמיניסטרטיבי והטכני? מי הם?

אנשים  גם חשדנים מכל המדיה החברתית הזאת שאותה הם רואים כעוד ערוץ שבו עסקים מנסים למכור להם עוד דברים שהם לא צריכים.

הסיסמה שכתבתי בפייסבוק שלנו היא "לא חייבים לקנות כרטיס למוזיאון כדי להתעניין במדע". בדיוק כדי לנסות להתגבר על הנקודה האחרונה.

בתוך כל הציפיות האלה וההנחות האלה אנחנו צריכים לפעול כדי לעודד אנשים לדבר איתנו. לשאול אותנו שאלות. להתייעץ. לדעת שיש באתר של המוזיאון הרבה דברים מעניינים שלא קשורים למוצגים שהם ראו במוזיאון.

לקחת מאיתנו את כל מה שיש לנו לתת. יש הרבה לתת ויש רצון לתת.

בתוך כל התהליך הזה אני חושב איך לגרום לאנשים להגיב. אחת השיטות הנפוצות של התחלת שיחה היא הפרובוקציה.

לא בעיה לחולל פרובוקציות, אפילו ממקום תמים כמו מוזיאון מדע. אבל לא בטוח שאני רוצה ללכת לשם.

אני עוד לא יודע.

יקח זמן כדי למצוא את אלה שירצו לדבר איתנו ואת הנושאים שעליהם הם ירצו לדבר איתנו.

לדבר עם אנשים, לא עם מוזיאון.

כבר לא מעט שנים אני יוצר אתרים שאוספים מידע למקום אחד ועוסק בטכנולוגיה שמאחורי אפשרויות האיסוף – RSS.

לאיסוף מידע למקום אחד, אגרגציה, יש כח.

ברגע שרואים הרבה פריטי מידע במקום אחד מאותו סוג מקבלים תחושה שיש "סיפור", שיש קשר בין הדברים. ואז יותר קל לעשות משהו בעניין.

ברגע שפעילים בנושא מסויים  רואים את כל הפעילות במקום אחד, יש להם תחושה שהם לא לבד, ומתפתחת אצלם תחושת כח ואפשרות ליצור קשר ולשתף פעולה.

זה היה באתר שתיל הקודם שבו אספנו מידע על דו"ח דוברת ועל ההתנגדויות אליו.

זה היה בוובסטר הראשון שבו אספתי בלוגים עם כתיבה מעניינת בעברית.

זה קורה עדיין היום בוובסטר באנגלית שבו נאספים פוסטים של בלוגרים ישראלים שכותבים אנגלית.

היום אני שמח להכריז על פרוייקט חדש: חוק ההסדרים – איזכורים בבלוגים ובעיתונות

תוצאות חיפוש "חוק ההסדרים" מגוגל חדשות, גוגל חיפוש בלוגים וטכנורטי נאספים למקום אחד באופן  אוטומטי בכל חצי שעה.

20 הפריטים האחרונים מוצגים בדף הראשי.

בטור האמצעי אפשר לראות את כל הפריטים מכל מקור מידע.

חוק ההסדרים הוא משהו שצריך להיאבק בו. אני מקווה שהאתר הצנוע הזה יעזור לכל הנאבקים. אשמח אם ישתמשו בו.

תשובות לשאלות שאולי יעלו

בתכנון – צפיה בארכיון לפי תאריך.

אני לא יכול להוסיף מקורות מידע מסויימים לאתר. רק אם הם מופיעים באתרי החיפוש. אם יש אתר חיפוש שמפיק RSS ויכול להשתלב באתר, אשמח לקבל מידע עליו.

כן, זו פלטפורמה שיכולה להיות מוסבת בקלות למאבקים אחרים כגון חוק המאגר הביומטרי או המאבק של עובדי האוניברסיטה הפתוחה. גם זה יגיע.

קריאת בונוס: המאמר מהפכת ה-RSS והשינוי החברתי שכתבתי ופורסם ביולי 2005 ב"קפטן אינטרנט"

שלשום קיבלתי את ההזהרה הבאה מספק האיכסון שלי – Dreamhost

ההזהרה הזאת באה בדיוק בזמן.

אתמול עבדתי קצת על האתר שלי English-writing Israeli-bloggers וראיתי שבתחתית הדף מופיע הטקסט russian mp3 עם קישור.

כמובן שלא אני הכנסתי את הטקסט והקישור לשם. מישהו זיהה אצלי גירסה של תוכנת Gregarius עם "חור" מוכר, השתלט על האתר והוסיף את הקישור. כנראה שכל זה קרה באופן אוטומטי.

גירסת התוכנה היא כבר בת כמה שנים. ה"חור" הזה ידוע ומוכר אבל אני לא טרחתי לטפל בעדכון התוכנה.

דברים גרועים יותר היו יכולים לקרות.

כמה מסקנות

אם יש לכם אתר שמשתמש בקוד ציבורי (אתר, בלוג, פורום וכו'), עדכנו את התוכנה.

אם אתם מפתחים אתרים המבוססים על קוד ציבורי, אף פעם על תיגעו ב core. הפיתוח צריך להיות באיזור התבניות והתוספים. זה יקשה עליכם לעדכן את גירסת התוכנה. ואם הייתם חייבים לנגוע ב core, תעדו את השינויים באופן קפדני.

אם מישהו אחר פיתח עבורכם אתר, ודאו איתו שהוא מעדכן את התוכנה מדי כמה זמן. שלמו לו על זה. אם לא תעשו זאת, יכול להיות שתצטרכו לשלם על כל האתר מחדש.

וגם מסקנה אישית

יש לי המון אתרים שמשתמשים במגוון פלטפורמות. המשמעות של זה היא שאני צריך לעדכן הרבה אתרים עם הרבה פלטפורמות. יום אחד, אולי כשתהיה קטסטרופה רצינית, או כשאני אצא לפנסיה, אני אאחד את כולם לפלטפורמה אחת.
לקריאה נוספת: ”אני לא מוכן לשלם למי שלא קורא בלוגים“

אני מתחיל לקרוא ביקורת על ההיסטריה העולמית בעקבות שפעת החזירים והשוואה להיסטריה של באג 2000.

מה זה באג 2000 ?

מחשבים ישנים היו מוגבלים מבחינת מקום בדיסק, בזיכרון וביכולת העיבוד. אחת הדרכים לחיסכון היתה בכתיבת התאריך ללא מאות ואלפים. 31-12-99 במקום 31-12-1999. עם התקרב שנת 2000 התבררה הבעיה. חישובי תאריכים יגרמו לבעיות ולקריסת התוכנות. אם לפני שנת 2000 חישוב הפרש השנים נתן תוצאה נכונה 5=97-92 הרי לאחר שנת 2000 החישוב יהיה מוטעה 96-=01-97.

שנות השמונים עבדתי על מחשב כזה PDP-11/73 וכתבתי תוכנות הנהלת חשבונות שהשתמשו באותה שיטה של כתיבת תאריך.

היה חשש שברגע המעבר לשנת 2000, תחנות כוח יפסיקו לעבוד, מטוסים יצנחו מהשמים, מכשירים רפואיים יתקלקלו, בנקים יפסיקו לתפקד וכו'. בשנים לקראת 2000 התקיימו תהליכים אינטנסיביים של בדיקת המחשבים והתוכנות וטיפול בכל הבעיות שנמצאו.

בליל המעבר משנת 1999 לשנת 2000 העולם עצר את נשימתו. בבוקר התגלה שלא היו הרבה בעיות ובכלל לא התרחשו קטסטרופות.

מייד התחילה הביקורת שזו היתה סתם היסטריה. לתופעה הזאת קוראים

כשל יחסי הציבור של המניעה

ככל שתהליכי מניעה כנגד איומים מצליחים יותר, כך מושמעת ביקורת על כך שלא היתה בעיה מלכתחילה. אלה שביצעו תהליכי מניעה יכולים להראות מה הם עשו אבל לא יכולים להראות הצלחות. א אפשר להראות הצלחה של מניעה.

מה שקורה עכשיו הוא שבעזרת האינטרנט, העולם נעשה מודע יותר מהר לסכנת שפעת החזירים. מצד אחד קיימת היסטריה ומצד שני מתקיימים תהליכי בריאות הציבור שמטרתם למנוע את התפשטות המגיפה.

בעוד כמה חודשים יתגברו הקולות שיטענו שזו היתה סתם פאניקה עולמית שלובּתה על ידי ממשלות וחברות מסחריות שרצו "לעשות קופה" מסחרית או פוליטית. עובדה, כמעט לא מתו אנשים. ואז טוויטר יהיה מלא בלעג על הפאניקה שכולנו היינו שרויים בה.

אין מה לעשות נגד זה. רק להכיר את העובדות ואת "כשל יחסי הציבור של המניעה"

לקריאה נוספת: שפעת החזירים – לא להיסטריה, כן למוכנות מאת ד"ר איציק לוי. נצפה אצל דבורית שרגל.