בימים האחרונים אני עוסק במוזיאון בהקמה וגיבוש של הפעולה שלנו במה שנקרא "המדיה החברתית".

למה בכלל לעשות את זה חוץ מאשר "להיות נוכחים?"

המהות של אותה מדיה חברתית (עכשיו כבר בלי מרכאות) והרשתות החברתיות היא השיחה.

הבעיה היא שאנשים לא רגילים לדבר עם מוזיאון.

אנשים חושבים על מוזיאון כעל בניין שאליו צריכים להגיע.

אנשים מגיעים למוזיאונים האחרים כדי להסתכל על דברים (לא לגעת!) ולמוזיאון המדע כדי לגעת ולהפעיל דברים.

אנשים לא חושבים על מוזיאון כעל מקום שבו מדברים עם הצוות.

במידה מסויימת, הצוות במוזיאון הוא שקוף.

המדריכים מסתובבים עם החולצות הצהובות אבל לרוב הם עונים על השאלה "איפה השירותים".

ומי שהם אינם המדריכים – הצוות החינוכי, האדמיניסטרטיבי והטכני? מי הם?

אנשים  גם חשדנים מכל המדיה החברתית הזאת שאותה הם רואים כעוד ערוץ שבו עסקים מנסים למכור להם עוד דברים שהם לא צריכים.

הסיסמה שכתבתי בפייסבוק שלנו היא "לא חייבים לקנות כרטיס למוזיאון כדי להתעניין במדע". בדיוק כדי לנסות להתגבר על הנקודה האחרונה.

בתוך כל הציפיות האלה וההנחות האלה אנחנו צריכים לפעול כדי לעודד אנשים לדבר איתנו. לשאול אותנו שאלות. להתייעץ. לדעת שיש באתר של המוזיאון הרבה דברים מעניינים שלא קשורים למוצגים שהם ראו במוזיאון.

לקחת מאיתנו את כל מה שיש לנו לתת. יש הרבה לתת ויש רצון לתת.

בתוך כל התהליך הזה אני חושב איך לגרום לאנשים להגיב. אחת השיטות הנפוצות של התחלת שיחה היא הפרובוקציה.

לא בעיה לחולל פרובוקציות, אפילו ממקום תמים כמו מוזיאון מדע. אבל לא בטוח שאני רוצה ללכת לשם.

אני עוד לא יודע.

יקח זמן כדי למצוא את אלה שירצו לדבר איתנו ואת הנושאים שעליהם הם ירצו לדבר איתנו.

לדבר עם אנשים, לא עם מוזיאון.