חזרתי עכשיו מועידת העשוקים שהתקיימה בתל אביב.

לא הגעתי לשם כמפגין אלא כנהג של המתופף שעדיין אין לו רשיון.

ההפגנה השנה נערכה בסימן סולידאריות עם העובדים הזרים ולכן היא התקיימה באיזור התחנה המרכזית. האירוע עצמו התקיים במגרש ספורט מגודר בתוך גינת לוינסקי והמארגנים היו תנועת הנוער השומר הצעיר בהשתתפות הסטנדרטית של מר"צ וחד"ש.

כאשר כמעט לא נתנו לי להיכנס התברר שהמשטרה הגבילה את מספר האנשים בתוך הגדר ל 400. רק כאשר יצאו אנשים מהמגרש, יכלו להיכנס חדשים.

התוצאה היתה שהמגרש היה מלא בחולצות כחולות והשחורים ישבו מחוץ לגדר ולא יכלו להיכנס.

האבסורד לא חדר לי למוח עד ששמעתי מישהו צועק על המארגנים שמה שצריך לעשות זה להוציא את החולצות הכחולות מחוץ למגרש ולתת לשחורים, שבשבילם ההפגנה, להיכנס.

המארגנים נאחזו ב"אולי המשטרה תיתן לעוד להיכנס" ותירוצים כאלה.

היה שם פיספוס חינוכי ענק. במקום לצעוק "מדינת משטרה", תארו לכם את החוויה החינוכית של המשתתפים אם היו מסבירים להם את המצב וכולם היו יוצאים החוצה כדי להביע סולידאריות אמיתית.

אבל לא היתה שם סולידאריות אמיתית ולא היתה שם אמירה חינוכית. היתה שם חשיבה שבלונית של ביורוקרטים.

כשהסתובבתי בקהל, ראיתי חולצות כחולות של מדריכי המחנות העולים. פניתי אליהם והסברתי להם את המצב ובתוך דקות הם יצאו החוצה. מזל, כי אני מקורב לתנועה הזאת ואם הם לא היו עוזבים הייתי מתאכזב מרה. כבוד!

הלהקה של הבן שלי ניגנה אחרי עוד ועוד נאומים שבהם המשיכו חברי כנסת וכל מני כאלה לנאום את אותם שטאנצים בלי לחשוב על מה הם בעצמם יכולים לעשות עכשיו בקשר לעוולות שהם מדברים עליהם כל כך יפה.

קראתי לבן שלי והסברתי לו את המצב וביקשתי ממנו להגיד משהו מהבמה.

לשמחתי הוא הבין ואכן אמר דברים שהיו אמיצים אבל לא הזיזו אף אחד החוצה. ואז הם ניגנו יפה וכשהם ירדו מהבמה המארגנים צעקו עליהם אבל זה כבר לא שינה לנו כי כל מה שרצינו זה לעזוב את האירוע המזוייף והמביש הזה.

חבל שאני והבן שלי חזרנו ככה מהפגנה שפעם היתה בה תחושה של אמת.

(הראתי את הפוסט לבן שלי והוא אמר שהפוסט לא מעביר את תחושת הגועל והדיקטטורה הסמויה של המארגנים. הוא גם הזכיר לי שהמארגנים הכריחו את חברי הלהקה ללבוש חולצה כחולה למרות שהם לא חברי התנועה.)