קראתי היום על האתר cleantext.org וחשבתי לעצמי איזה טימטום לא לעשות כזה בשביל הכנסת טקסטים לאתר.

פחות משעה עבודה והכלי מוכן.

ניקוי טקסט והכנתו לפרסום באינטרנט.

מה זה עושה?

מעתיקים כל טקסט ממסמך.

מדביקים אותו בדף.

מקבלים קוד HTML שבו:

- שורה חדשה הופכת לפיסקה

- כמה מעברי שורות מצטמצמות למעבר שורה אחד

- טאב הופך לרווח

- רווח בתחילת שורה מבוטל

- כמה רווחים מצטמצמים לרווח אחד

- ביטול סימנים של רשימה מתובלטת – bullets

מדביקים את הטקסט בעורך האתר כאשר נמצאים במצב עריכת קוד.

עוברים למצב עריכה רגיל ומסדרים את סגנונות הטקסט

נסו את הכלי. אני חושב שהוא טוב ויכול לחסוך הרבה עבודה שחורה.

אשמח לתגובות. כמובן שהעיצוב ישתנה, אבל בהכירכם אותי, הסיכוי שהדף יהיה יפה נמוך ביותר.

רציתי לכתוב כאן פוסט רק עם הפניה לוידאו המאגר הביומטרי הסגיר סוכנים שהשתתפו בהתנקשות בדובאי כדי שיהיה ברור לכם ולכולם עד כמה המאגר הביומטרי מסוכן.

חשבתי שהנימוק הבטחוני שנשען על אירוע שקורה ממש עכשיו ישכנע מעל לכל ספק.

ואז חשבתי שבעצם כבר היו הרבה נימוקים.

נימוקים של זכויות האזרח.

ואז הבנתי שגם בשבילי, ברגע הזה, לצורך הזה, נימוק בטחוני חזק יותר מנימוק של זכויות האזרח.

ואז הרגשתי איך אני נגעל מעצמי.

קורא את הפוסט של נעמה כרמי – השגיאה של חנוך מרמרי

בתגובות – תגובה של בירנית גורן (לשעבר העורכת הראשית והמנכ"לית של אתר NRG)

כתבתי כאן את השגותיי – לא פוסט מעמיק, אלא יותר תגובה אינסטינקטיבית מייד אחרי סיום הקריאה:

http://www.google.com/buzz/biranit/D9hZnng9RuU

תסתכלו טוב על הקישור. למרות שהיא כתבה "פוסט" הקישור לא מוביל לבלוג. הוא מוביל לגוגל באזז.

רגע, מה זה גוגל באזז? זה לא השירות החדש של גוגל שמנסה להתחרות גם בפייסבוק וגם בטוויטר?

בשום מקום לא סיפרו לנו שזה שירות בלוגים.

למה אף אחד לא מספר לנו שום דבר?

תמיד צריך לזכור שאנשים ימצאו לשירותים אינטרנטיים באופן אינטואיטיבי שימושים חדשים שאף אחד לא חשב עליהם, לא פרסם אותם ולא כתב עליהם (בעד או נגד).

תמיד צריכים להיות מוכנים לפגוש את ההפתעות האלה, לחבק אותן,  ולזכור שאנחנו לא מבינים שום דבר.

אני מצטרף לטרנד של קיטורים על גוגל, אבל הפעם לא על פרטיות אלא על שימושיות.

בזמן האחרון התחלתי להשתמש ב Google Reader כדי לקרוא בלוגים ועיתונים ב RSS ולפרסם את מדע מעודכן באינטרנט.

מכיוון שכבר שנים אני משתמש ב Gregarius לקריאת RSS, החוויה החדשה משונה לי.

היום הבנתי למה.

גוגל מיקמו את הכפתור Mark all as read במקום הלא נכון.

שיטת הקריאה שלי היא גלילה, סימון לשיתוף ואז חזרה למעלה כדי לסמן את כל מה שקראתי כ"נקרא". ביטלתי את הסימון האוטומטי בגלילה.

בגרגריוס, הכפתור לסימון כנקרא נמצא במקום הטבעי, ליד פס הגלילה.

לעומת זאת, גוגל מיקמו את הכפתור באיזה שהוא מקום באמצע המסך. אני מוצא את עצמי מזיז כל הזמן את העכבר מימין המסך לאמצע ואז חזרה ימינה. מטופש.

הנה, תראו. קליק לתמונה המלאה.

זהו, פרקתי.

מאז פרוץ המהומות סביב הקרן החדשה לישראל לא עשיתי כלום בעניין.

לא הוספתי קרן לתמונת הפרופיל שלי בטוויטר.

לא חתמתי על עצומה ולא הצטרפתי לקבוצות בפייסבוק.

למה?

לא בגלל שאני לא תומך בקרן, כי אני כן.

אלא בגלל שאני לא בטוח שהדברים האלה מועילים. בייחוד לא בטווח הארוך.

הבוקר בא לי רעיון ועשיתי.

בתוך זמן קצר הוספתי עוד אתר שאוסף איזכורים ברשת לקרן החדשה לישראל.

האתר אסף את האיזכורים רק שבועיים אחורה אבל אני חושב שמשמעות האתר היא יותר קדימה מאשר אחורה.

הקרן פעלה בשלושים השנים האחרונות והיא צפויה לעשות עוד דברים טובים בעתיד שלא ממש יודעים עליהם. וכדאי שיידעו.

בקלוטריין מניפסטו כתוב:

השווקים האלו הם שיחות. המשתתפים בהם מדברים ביניהם בשפה טבעית, פתוחה, כנה, ישירה, מצחיקה ולפעמים מזעזעת. הקול האנושי הוא אמיתי כשהוא מסביר או מתלונן, מתלוצץ או רציני. אי אפשר לזייף אותו.

רוב החברות המסחריות, לעומת זאת, יודעות לדבר רק בטון מרגיע, יבשושי וחד גוני של התכניות העיסקיות שלהם, הפרסומים שלהם וה"תודה-שהתקשרת -אנא-המתן" שלהם.

כבר ברור לכולם, לא?

לפני כמה ימים כתב עידו קינן על שיא מקצועי ואישי שקשה להתעלות עליו. באתר "אחר" של רון מיברג פרסמו תמונה שלו ולא נתנו קרדיט, בניגוד לתנאי השימוש בתמונה.

בתגובה לפוסט הופיע תגובה מאת "מערכת אחר"

אנחנו דווקא מאד מתאמצים להשתמש רק בתמונות שיש בידנו את הזכויות להן, או שיש להן רשיון שימוש (cc או אחר). נפלנו כאן, ועמך הסליחה. התמונה הוסרה.

מי זה "אנחנו"? המגיבה והתולעים שלה? למה לא "אני" עם שם? מישהי פישלה. מישהי תיקנה. לא צריך לכתוב מי פישלה אבל מי שתיקנה יכולה בהחלט להזדהות. לא יקרה שום נזק.

ועוד. אתמול פתאום הופיע בזרם הטוויטר שלי התייחסות לכך שלח"כ שלי יחימוביץ' גם יש טוויטר. סבבה. הצצה בטוויטר מבהירה שלא היא בעצמה מעדכנת אלא יש מישהי שעושה את זה בשבילה. ובגלל הקול הפרסומי של הציוצים, אף אחד לא מדבר איתה והיא לא עונה לאף אחד.

עד כאן הכל ברור וידוע.

אבל לפני שבועיים הקמתי באתר המוזיאון את הדף מדע מעודכן באינטרנט ומה כתוב בפיסקה הראשונה?

אנחנו קוראים הרבה על מדע באינטרנט, בישראל ובעולם. בדף זה אנחנו משתפים אותכם במה שמעניין  אותנו ואולי גם יעניין אותכם.

סליחה? מי זה "אנחנו"? אני והתולעים?

זה אני שהקמתי את הדף ואני שמעדכן אותו. מה פתאום אני כותב בקול המוסדי הזה?

לא ברור לי. אולי בגלל שבאתר אינטרנט של מוזיאון לא כותבים "אני"? אולי בגלל שלא עבדתי מספיק זמן במוזיאון כדי שארגיש נוח לכתוב באתר הרשמי "אני"?

אולי לכל פלטפורמה מתאים קול אחר?

אולי לא חייבים להשתמש בקול מסויים בכל פלטפורמה?

פתאום שתי הדוגמאות הראשונות נראות לי אחרת.

בחנוכה ביקרנו את משפחתה של בת דודתי בקיבוץ מחנים שבצפון.

מוּלי, בן זוגה של בת דודתי, סיפר לנו על הפעילות שלו למען פיוס בין היהודים והפלסטינים. (עוד על כך בסוף הפוסט).

ביקשתי ממנו שבהזדמנות הקרובה שהוא ייפגש עם ערבים, ישאל אותם על קופסת הטישו שנוכחת בצילומים רשמיים בפגישות של מנהיגים ערבים.

היום קיבלתי ממנו את האימייל הבא:

ביום חמישי הקרוב מתוכננת לנו פגישה עם מנהיג פלסטיני בביתו, ובה הוא מוכן להסביר לנו רעיון חדש שלו לסולחה פלסטינית עם היהודים.

היום צוות השלום שלנו נפגש בשפרעם. בסיכום הפגישה הגדרנו את עצמנו כסטרטאפ בשלבים הראשונים של גיוס המשאבים. אחד מארבעת חברי הצוות הוא איש הייטק וותיק. סוכם לפתוח בלוג פיוס, ולתרגם את המסר לשפה אמנותית קליטה.

לפני הפגישה בביתו של חבר הצוות משפרעם, שהוא ממשפחה ערבית בעלת מסורת עשירה, שאלתי על הטישו, תוך כדי כך שאני מצביע על קופסת טישו מפוארת במידות  40X20X20  ס"מ  עם ערבסקות של עץ ומתכת, שעמדה על השולחן בסלון. וזה ההסבר שקיבלתי ממנו:

בחברה הערבית העתיקה הייתה מסורת עשירה ומאוד מחייבת של הכנסת אורחים. לא היו מים זורמים, והאוכל היה בעיקרו מאכלי קדרה למיניהם שהוגשו בקערות או צלחות גדולות למרכז השולחן, ונאכלו בעזרת הידיים. כדי לפתור את בעיית ההיגיינה לאחר הארוחה היה על המארח להגיש יחד עם האוכל, קערת מים, צלחת עם סבון, ומגבת אישית לכל אורח, שהוחלפה במידת הצורך. עם ההתקדמות הטכנולוגית הוחלפו קערת המים והסבון בכיור הקרוב לשטיפת הידיים, והמגבת האישית בקופסת הטישו. על מארח להראות שבקופסת הטישו שלו יש מספיק טישו כדי לספק את צרכיהם של כל האורחים שיגיעו לבקר אצלו. חובת האספקה של המגבת האישית, עדיין בתוקף, בכל אירוע שיש בו מרכיב של הכנסת אורחים.

עכשיו אני רגוע ויכול למצוא דברים חשובים אחרים שמהם אוכל להיות מוטרד.

- – -

סולחה – פיוס בין הפלסטינים לבין היהודים בישראל.

הרעיון הוא להגיע להסדר מדיני שיאפשר ליהודים בישראל להרגיש שמטרות הציונות הושגו, ויאפשר לפלסטינים להרגיש שכבודם הוחזר להם ושהם קיבלו הצעה הוגנת. הרעיון הוא להגיע למשא ומתן על פי דגם של צוות פיתוח ולא על פי דגם של משא ומתן משפטי. משא ומתן שבו כל צד שואל את הצד השני מה הפתרון הטוב לו, ולא מתרכז רק בהישגים שיקבל הצד שלו.

הרעיון צמח במעגל הקשבה של תנועת שביל זהב – MIDDLEWAY – שחברים בו ישראלים – יהודים וערבים, ופלסטינים. ההצעה להסדר מדיני שהגענו אליה במסגרת הדיונים במעגל ההקשבה מעוררת התעניינות רבה אצל חברי "פתח" בכירים המכהנים בתפקידי ניהול בכירים בראשות הפלסטינית.

מצורף הנוסח האחרון של ההצעה שלנו. ההצעה היא ביטוי של תהליך, ולכן כל מרכיב בה יכול להשתנות, כל זמן שמטרות התהליך נשמרות.

מספר הטלפון והאימייל של מולי נמצאים במסמך. אתם מוזמנים ליצור איתו קשר.

מעשה שהיה כך היה.

נרשמתי מטעם מוזיאון המדע לשירות של יפעת מכרזים כדי לקבל הודעות על מכרזים רלוונטים למוזיאון.

במקביל, ובלי שום קשר, כבר מזמן נרשמתי בגוגל לקבל התראות באימייל בכל פעם שהוא מגלה דף חדש שבו מופיע השם שלי.

אתמול אני מקבל מגוגל התראה שהשם שלי מופיע באתר "יפעת מכרזים הפוכים".

מה פתאום? אני נכנס לקישור ורואה את שמי ואת הפרטים של מוזיאון המדע.

איך הם הגיעו לשם? אנחנו הרי לקוחות ולא ספקים.

טלפון לאשת המכירות שמכרה לי את המנוי. "אנחנו מוסיפים באופן אוטומטי את הלקוחות שלנו לאתר המכרזים ההפוכים כשירות נוסף".

"אבל לא שאלתם אותי אם אני רוצה או מוכן שתפרסמו את המידע שלי באתר שלכם".

"אני אקשר אותך עם המנהלת שלי".

…

"אני שילמתי לכם כסף כדי לקבל מכם שירות וכתוצאה מכך אתם מפרסמים את המידע שלי בלי רשותי, כשכל אחד יכול לראות אותו באינטרנט".

"חשבתי שזה רק למנויים בכניסה עם סיסמה. זה שירות נוסף לטובת הלקוחות שלנו. אף אחד אחר לא התלונן. אני אבדוק את זה".

אז מה הבעיה?

יפעת מכרזים הם לא הבעיה. הם הסימפטום.

במצב הטכנולוגי הנוכחי, כל אחד יכול לאסוף מידע בקלות לפרסם אותו בקלות.

במצב הנוכחי של מודעות לפרטיות, אף אחד לא חושב שיש בעיה.

אני לא בטוח שיש משהו חוקי שאפשר לעשות נגד יפעת מכרזים ודומיהם. רק מודעות לפרטיות בעידן האינטרנט.

שיהיה לכמה שיותר אנשים בפינת המוח שלהם שמידע על אנשים אחרים שנמצא ברשותם הוא לא נחלת הכלל. וכמו שיש דברים שלא עושים אפילו אם אפשר היה להרוויח עוד קצת כסף, אותו דבר עם פרטיות המידע האישי. לא עושים את זה. ואם כן, יודעים שזה לא בסדר. ואם עושים, חוטפים על זה ביקורת.

עדכון קשור ולא קשור

בפוסט לפני כמה זמן כתבתי על תביעת דואר זבל שהגשתי ואני רוצה לבטל. אחרי שקיבלתי מהנתבעים עוד פעם דואר זבל, הודעתי להם שביטול התביעה מבוטל. קיבלתי עותק של כתב ההגנה ואני מחכה עכשיו להחלטת בית המשפט. באיזה שהוא שלב כשעוד הייתי נחמד הצעתי לקבל מהם את הרשימה ואז לחפש בתוכה את הכתובות שלי אבל אז החלטתי שלא. בהתכתבות לאחר מכן כתב לי הבן של הנתבעת (שהוא טכנאי מחשבים) "תקבל במתנה רשימת תפוצה ששווה הרבה מאוד כסף".

יום אחד, גם אנשים כמוהו יבינו שרשימות תפוצה הם משהו שאוספים לבד ומשתמשים בו לבד ולא מוכרים או קונים בכסף.

יום אחד…

אתמול הודיע אורי ב. -  "דף חדש" – פיילוט של כלי ההמרה בימים הקרובים ואני מתחיל לחשוב מה לעשות עם הבלוג הישן שלי ברשימות.

לייבא משם את התכנים לבלוג הקיים? לא טוב. הבלוג ההוא נכתב במקום מסויים עם הקשר ויזואלי מסויים. הבלוג ההוא נכתב בזמן אחר והייבוא שלו לכאן יהיה אנכרוניזם.

לייבא משם את התכנים לאתר נפרד בתבנית WP המעוצבת בסגנון רשימות? לא טוב. וורדפרס הוא בעיית אבטחה. לשים "בצד" אתר וורדפרס ולא לעדכן את הגירסאות שלו זו פרצה קוראת לגנב.

אז מה כן? אני מתכוון ליצור "צילום" של הבלוג הישן על ידי תוכנה כמו HTTrack ולהעלות גירסה סטטית לחלוטין שלו ל info.org.il/notes. כך, לא תהיה בעיית אבטחה ובכל זאת התכנים יישארו איפה שהוא ברשת. כמובן שלפני שאעלה את האתר, אני אצטרך לעשות פעולות "חיפוש והחלפה" אינטנסיביות כדי שהאתר ייראה טוב ולא יהיו קישורים שבורים. בעיית עקביות הקישורים מהאתר הישן לחדש לא מטרידה אותי. אם יהיה לזה פיתרון טוב – מצויין. אם לא, לא נורא.

למה אני כותב את זה עכשיו ולא לאחר מעשה? כדי לספר לבעלי בלוגים ברשימות על האפשרות הזאת. ולאחר שאבצע את הפעולה הזאת על הבלוג שלי, אני מציע לעשות זאת גם בשביל אחרים שיחפצו באפשרות הזאת.

ועוד דבר. במחשבה על האפשרויות שלי, חשבתי גם על חזרה ל"רשימות". על פי מה שכתב אורי בתשובה אלי, כדי להיות חלק מפרוייקט רשימות/דף חדש, צריך לשים בבלוג איזה שהוא "מרכיב צנוע שמקשר לפרויקט". אז למה לא בעצם? כי כבר כמה שנים (המון שנים במונחי אינטרנט) אני כבר לא ב"רשימות" ולא מרגיש חלק מהקהילה שם.

אבל יש עוד אנשים שעזבו את רשימות ויש להם היום בלוג עצמאי ואולי יהיה טוב אם התכנים שלהם יופיעו באתר. אם תהיה יוזמה מרוכזת "להחזיר הביתה" את הבלוגרים שפרשו, אשקול זאת ברצינות.

חיבתי לאגרגציה מוכרת לקוראיי הותיקים (אגרגציה אהובתי)

אחרי הכנס הראשון למדע בתקשורת וההתבכיינות שרצה שם, חשבתי שמן הראוי לחשוף ולקדם את הבלוגים הישראלים שכותבים על מדע.

אחרי הכנס השני (לקריאת הדיווח החי של דבורית שרגל) עשיתי.

הפרדתי את כל הפידים המדעיים מקורא ה RSS האישי שלי ל Google Reader. השתמשתי בתכונה Share, העברתי דרך תוכנת PHP קטנה שכתבתי כדי להכין לפרסום ויצרתי דף באתר מוזיאון המדע – מדע מעודכן בישראל

בתחתית הדף רשומים כל המקורות הישראלים שמהם אני אוסף.

כרגע רשומים 27 מקורות בעברית:

- 20 בלוגים שלא כולם התעדכנו בחודשים האחרונים אבל אני נותן להם עוד סיכוי.

- 5 מקורות מהתקשורת הממוסדת. ב NRG וב WALLA אין ערוץ מדע. בשניהם יש "ירוק" ו"בריאות". לכתבות המדע ב Jerusalem Post אין RSS.

- אחד אתר פרטי/מסחרי – הידען

- אחד אתר חינוכי לנוער של מכון וייצמן

לתחושתי, זה מעט. אבל לא אכנס כאן לקיטורים ונבואות זעם.

אם אתם יודעים על עוד אנשים שכותבים בעברית על מדע, שימו את הקישור בתגובות או שילחו באימייל.

מקווה שיהיה לכם מעניין ואולי גם אתם תבחרו לכתוב על נושאים מדעיים.