בקלוטריין מניפסטו כתוב:

השווקים האלו הם שיחות. המשתתפים בהם מדברים ביניהם בשפה טבעית, פתוחה, כנה, ישירה, מצחיקה ולפעמים מזעזעת. הקול האנושי הוא אמיתי כשהוא מסביר או מתלונן, מתלוצץ או רציני. אי אפשר לזייף אותו.

רוב החברות המסחריות, לעומת זאת, יודעות לדבר רק בטון מרגיע, יבשושי וחד גוני של התכניות העיסקיות שלהם, הפרסומים שלהם וה"תודה-שהתקשרת -אנא-המתן" שלהם.

כבר ברור לכולם, לא?

לפני כמה ימים כתב עידו קינן על שיא מקצועי ואישי שקשה להתעלות עליו. באתר "אחר" של רון מיברג פרסמו תמונה שלו ולא נתנו קרדיט, בניגוד לתנאי השימוש בתמונה.

בתגובה לפוסט הופיע תגובה מאת "מערכת אחר"

אנחנו דווקא מאד מתאמצים להשתמש רק בתמונות שיש בידנו את הזכויות להן, או שיש להן רשיון שימוש (cc או אחר). נפלנו כאן, ועמך הסליחה. התמונה הוסרה.

מי זה "אנחנו"? המגיבה והתולעים שלה? למה לא "אני" עם שם? מישהי פישלה. מישהי תיקנה. לא צריך לכתוב מי פישלה אבל מי שתיקנה יכולה בהחלט להזדהות. לא יקרה שום נזק.

ועוד. אתמול פתאום הופיע בזרם הטוויטר שלי התייחסות לכך שלח"כ שלי יחימוביץ' גם יש טוויטר. סבבה. הצצה בטוויטר מבהירה שלא היא בעצמה מעדכנת אלא יש מישהי שעושה את זה בשבילה. ובגלל הקול הפרסומי של הציוצים, אף אחד לא מדבר איתה והיא לא עונה לאף אחד.

עד כאן הכל ברור וידוע.

אבל לפני שבועיים הקמתי באתר המוזיאון את הדף מדע מעודכן באינטרנט ומה כתוב בפיסקה הראשונה?

אנחנו קוראים הרבה על מדע באינטרנט, בישראל ובעולם. בדף זה אנחנו משתפים אותכם במה שמעניין  אותנו ואולי גם יעניין אותכם.

סליחה? מי זה "אנחנו"? אני והתולעים?

זה אני שהקמתי את הדף ואני שמעדכן אותו. מה פתאום אני כותב בקול המוסדי הזה?

לא ברור לי. אולי בגלל שבאתר אינטרנט של מוזיאון לא כותבים "אני"? אולי בגלל שלא עבדתי מספיק זמן במוזיאון כדי שארגיש נוח לכתוב באתר הרשמי "אני"?

אולי לכל פלטפורמה מתאים קול אחר?

אולי לא חייבים להשתמש בקול מסויים בכל פלטפורמה?

פתאום שתי הדוגמאות הראשונות נראות לי אחרת.