אמא שלי נפטרה לפני עשרים וחמש שנה בדיוק, ב-א' חול המועד פסח.

אמא שלי היתה אישה שכתבה.

היא כתבה בעלון הקיבוץ ולימים גם ערכה אותו.

אני זוכר את הסטנצילים ואת נוזל התיקון הוורוד ואת מכונת השיכפול ואת השעות שבילינו ביחד כשעזרתי לה לשדך את העלון ברגעים האחרונים של יום שישי, ואז לחלק לתאי הדואר בחדר האוכל.

כשאמא שלי רצתה לכתוב ביקורת על הקיבוץ ולא רצתה שיזהו אותה, היא חתמה בראשי התיבות של שם נערותה. וכך, באותו עלון הופיעו טקסטים שהיא כתבה בשמה המלא וכאלה שכתבה בשם בדוי.

אם היא היתה חיה היום, בטוח שהיה לה בלוג.

כשהתחילה תופעת הבלוגים, דיברנו עליהם ככלי ליצירת מוניטין, לקשר עם לקוחות, לשיחה, ולעוד דברים.

היום, כאשר מתווספים כלי אינטרנט, אנשים מוצאים בהם כלים למימוש הצרכים שלהם שפעם שימשו הבלוגים.

ישנם בלוגים שכבר לא מתעדכנים כי הכותבים שלהם הלכו למקום אחר.

ישנם בלוגים שכבר לא ייפתחו כי אין בהם צורך.

יישארו וייפתחו בלוגים של אנשים שלא יכולים שלא לכתוב.

אמא שלי היתה אישה שלא יכלה שלא לכתוב.

יהי זכרה ברוך.