שבכ"ניק – זה אחמד חמדן שריף, בן 24 תושב חאן יונס. תכנן עד היום 48 פיגועים 3 מהם סיכלנו. גאון בחומרי נפץ וחומרי חבלה מאולתרים. תומר?
תומר- הוא מחליף דירה כמעט כל יום, יש לו מערכת שלמה של פאות, תחפושות ותעודות זהות מזוייפות
שבכ"ניק- תומר?
תומר- מה?
שב"כניק- לא צריך מבטא
תומר- סליחה
שב"כניק – תמשיך
תומר – כמדומני הוא חמוש

…

אלוף – יש לי שאלה
אל"מ – כן אלוף הפיקוד
אלוף – לא אליך. תגיד לי שגיב, בוא נניח שבטעות הערתם את כל הרחוב, אז מה קורה עם המחמוד הזה
אל"מ – מוחמד
אלוף – גבי תן לי רגע. מה קורה אם מגלים אותכם

…

קרמבו – במידה וגילו אותנו, וברור שזה רק מצב היפותטי, אני מרים להם תאורות שמה, עושה להם יום עצמאות בשמים, זה נותן סימן לצוות של שחר שנמצא בחיפוי, לבוא ולחלץ אותנו באוטובוס של הפועלים. 6 דקות אנחנו מחוץ לעזה.
אלוף – אני לא מאשר את המבצע הזה, תעצרו את הכל
אל"מ – רגע, האלוף, תשמע שנייה
אלוף – גבי, תסתום את הפה.
קרמבו – למה?
אלוף- כי הוא לא מוכן, כי זה יהיה חוסר אחריות מצדי לאשר צ'יקמוק כזה, והכי גרוע הוא יתקע לכם מינימום 3 חיילים ויברח, בדיוק מה שקרה לפני חודש, סגן אלוף שגיב.
…

שירלי – אמרתי לך שכל האוגדה מחרבנת עליך
גבי – היא לא מחרבנת
שירלי – לא מחרבן? זה שהוא העיף אתכם החוצה והשתלט לו על המשרד, מה זה פיפי?
קרמבו – גבי, מה אני עושה?
שירלי – תתקשר לקריסטין אולי יש לה איזה רעיון
קרמבו – שירלי מספיק בסדר?
גבי- תראה שגיב אני יודע שהכנת את המבצע הזה הכי יפה שאפשר אני יודע אבל
לפעמים בחיים
קרמבו – גבי אני חייב לדפוק תמוחמד הזה אחרת הם מעכבים לי את המינוי, זה אתה אמרת
גבי – נכון, נכון. תן לי להכנס אליו רגע לבד ונראה מה עושים

…

גבי – אלוף הפיקוד יש לנו רעיון חדש
אלוף – שגיב תבין, כשאני מאשר מבצע כזה, עם כל המצב הבעייתי הזה של השלום, אני חושב על עוד מיליון בעיות שאתה לא מודע אליהן בכלל.

…

גבי – אדוני האלוף לא נעים לי להלחיץ, אבל אתה חייב להחליט. השעה כבר 2:30
אלוף – זה לא ילך הקשקוש הזה, אני לא מאשר לבצע
גבי – שני חברים יצאו לדרך, בים בם בום
קרמבו – גבי, צא מהחדר, צא. תקשיב לי טוב מאיר כהן, אני שם עליך זין כזה גדול. עליך, ועל הקצינים המזדיינם שלך. מה קרה? נהיית 158 עלה לך השתן לראש?
אלוף – קרמבו תרגע
קרמבו – אל תגיד לי תרגע כי אני מכיר אותך עוד מהגלגול שלך, אותך ואת האח המפגר שלך עם המוח בננה. למה אצל מי למדת לעשות רברס עם עגלה? אצל מי? בפו"מ למדת את זה או אצלי בכותנה?
אלוף – קרמבו, למה אתה כועס, בוא ננסה ליישב את הסוגיה
קרמבו – אל תבלבל לי תמוח כי אין פה שום סוגיה. אתה באת לפה כדי לטרפד לי את המינוי שלי כי לא קיבלו אותך לחברות בקיבוץ, אותך ואת השמנה העקומה שלך מהגרעין.
אלוף – אתה חונק אותי
קרמבו – הכל עשית כדי להתחמק מעבודה
אלוף – קרמבו…
קרמבו – אף פעם לא באתם לגיוסים באבוקדו, אה? כואב לי הראש, יש לי אלרגיות. תגיד לי איך איך רצית להיות חבר קיבוץ יא פרזיט?!
אלוף – קרמבו קרמבו עזוב קרמבו

…

אלוף – קרמבו אני מתחנן, שחרר לי קצת
קרמבו – שירלי תשיגי לי את 159. מאיר, עכשיו תקשיב לי טוב, יש לך 10 שניות לאשר לי את המבצע הזה. למה אם לא, אני מצלצל למטכ"ל, אני מודיע להם על כל השדרת מריחואנה שגידלת בשדה של התירס, ועל כל הקומבינות שלך עם עזה.
אלוף – קרמבו בבקשה, אתה לא יכול לעשות לי את זה
קרמבו – אני לא יכול? חכה ותראה אם אני לא יכול
שירלי – 159 על הקו
אלוף – מאשר לך את מכת שמש

—

מבצע סבתא (ישראל 1999). תסריט : דרור שאול

בשעות אלה מתקדמת שיירה של אוניות בנסיון לא אלים לפרוץ את הסגר הישראלי על רצועת עזה ומערכת התעמולה (=ההסברה) הישראלית לא יודעת איך לצאת כמה שפחות רע מסיכול המהלך הזה.

אתמול בערב ישבנו כמה חברים על המרפסת הנעימה ומישהו סיפר לנו סיפור על ההסברה הישראלית שהרגשתי שאני חייב לספר לכם. (לא מצאתי את התמונה של האירוע המסופר כדי לצרף לכאן אבל אני עוד אמצא אותו בארכיון העיתונים ואפרסםן).

וכך מספר החבר.

מלחמת המפרץ הראשונה היתה בסוף השירות הצבאי שלי. שירתתי במפקדת חיל הרפואה ואנחנו היינו בכוננות במקרה שייפול טיל כימי אמיתי (דבר שכמובן לא קרה).

בכל יום האזעקה היתה בערך בשמונה אז ידענו שאנחנו צריכים לאכול בנחת בשבע ואז להיות מוכנים להקפצה.

באותה שבת הגיע אלינו מישהו ואמר שהיום האזעקה תהיה בשבע ולא כדאי לנו להתחיל לאכול. לא ידענו איך הוא יודע מראש מתי העיראקים ישגרו את הטילים אבל סמכנו עליו ואכן בשעה שבע וחמישה שמענו את האזעקה.

אחרי שנגמרה האזעקה התברר לנו שבאותו הזמן התראיין ביבי נתניהו ב CNN ואז נשמעה האזעקה והוא שם מסכת אב"כ בשידור חי.

מצד אחד, מספר החבר, אי אפשר היה שלא להסיק שזו מניפולציה מתוכננת של ההסברה הישראלית. אבל מצד שני, לא האמנתי שמטרטרים מדינה שלמה בשביל עוד כמה נקודות יחסי ציבור.

לפני חודש הודיע אביעד קדרון על סגירת אגרגטור הבלוגים שלו גרייפס. בתגובות נשמעו זעקות שבר – "נכנסתי 20 פעם ביום", "איך אגלה פוסטים טובים" ודומיהם. אחרי שבועיים האתר חזר לפעול לאחר שנמצא פיתרון לאיכסון האתר.

בשבועיים האלה היו אנשים שהפסיקו לקרוא בלוגים וגם היתה להם תחושה ש"משהו קרה לבלוגוספירה הישראלית". תחושה שאיזו תוגה ירדה. נסגרה הבאר בכיכר העיר שסביבה נהגנו להתאסף וממנה נהגנו לשתות.

אותי איתגרה הסגירה של גרייפס. שאלתי את עצמי "מה אני עושה עכשיו?". דבר ראשון, הוספתי לרידר שלי כמה בלוגים שאני לא יכול בלעדיהם. דבר שני, המשכתי לחשוב על תיבת התהודה.

תיבת התהודה היא הקופסה בכלי נגינה שאליה נכנסים הצלילים, בתוכה הם מהדהדים וממנה הם יוצאים חזקים יותר. כמו בגיטרה למשל.

כאשר אנחנו חיים בתיבת תהודה, אנחנו חיים במקום שבו כל הצלילים הם אותו דבר. מה שנכנס הוא מה שנשאר בפנים ומוגבר.

החיים בתיבת תהודה מגבילים אותנו לשמוע רק את הצלילים שנוחים לנו ואם אנחנו גם כותבים ולא רק קוראים, אנחנו מעבירים לקוראים שלנו את אותם הדברים שהם קוראים במקומות אחרים.

החיים בתיבת התהודה נוחים אבל מוגבלים.

אנחנו לא שומעים דברים חדשים. אנחנו נתקלים רק במידע חדש שמוגבל לתחום המוכר והנוח שלנו.

אנחנו לא ניתקל בדיעות שונות מאיתנו שיאתגרו אותנו לחשוב אחרת.

אז איך לצאת מתיבת התהודה?

אני חושב שהדרך היעילה ביותר לצאת מתיבת התהודה היא על ידי חשיפה רנדומאלית למקורות מידע שונים.

בזמן האחרון אני נוהג לעשות את זה בשתי צורות.

הצורה הראשונה היא להציץ בצוברים שלי לפי מילות מפתח. איסוף המידע לפי מילות מפתח ולא לפי מקורות המידע מביא איתו מקורות מידע חדשים ומפתיעים. הסתכלו ברשימת המקורות בצוברים של חוק ההסדרים , ביומטרי , חופש הביטוי , גזענות , הקרן החדשה לישראל , צו איסור פרסום , על פי מקורות זרים. בכל פעם אני מופתע מחדש (ואני גם מגלה דרכים חדשות ליצור זבל באינטרנט).

הצורה השניה היא הצצה מדי פעם במחולל החדשות הרנדומאלי שהכנתי. זו היא מעטפת לגוגל חדשות באנגלית. בכל פעם שנכנסים לדף, מקבלים את החדשות מנקודת המבט של קוראים בארץ אחרת. הגבלתי את רשימת הארצות לאנגלית, כי אני לא קורא שפות אחרות.

כך אני נחשף למידע ונקודות מבט אחרות מאשר אלו המוכרות והנוחות לי.

- – -

לקריאה נוספת

יותר מדי מידע אצל יובל דרור.

על כמה מתכונות הבלוגוספירה אצל אלי. דרך גם שם.

לפני כמה חודשים החלטתי שכבר לא הגיוני שאין לי מצלמה.

חיפשתי מצלמה שתהיה אצלי תמיד בתיק, שתהיה לה עדשה רחבה ותהיה לה תכונות מתקדמות של שליטה ידנית בצילום.

האפשרויות הצטמצמו לשתיים – Canon Powershot S90 שהיתה מועדפת עלי בהרבה ו Panasonic DMC TZ7. היו לי כבר כמה מצלמות קאנון (הראשונה – T90) בחיים שלי ואני אוהב את החברה. אף פעם לא היתה לי פנאסוניק.

כאשר חברה נסעה לחו"ל ביקשתי ממנה לקנות לי אחת מהן. הקאנון בדיוק יצאה ולא הגיעה עדיין לחנויות. לא היתה לי סבלנות לחכות וקיבלתי את הפנאסוניק. למדתי לאהוב את הפנאסוניק אבל עדיין הקאנון נשארה מצלמת החלומות הלא ממומשים שלי.

ההזדמנות לפגוש את האקס המיתולוגית צצה כאשר אשת יחסי הציבור של קרט בישראל, עינת מירון, העבירה בין אמצעי תקשורת את המצלמה לביקורות. אמרתי "גם אני רוצה" וקיבלתי.

ובדיוק בגלל שזאת האקס המיתולוגית ובגלל שאני חי עם מצלמה אחרת כבר כמה חודשים, הביקורת הזאת תהיה בלתי מאוזנת.

התרגשתי והתאכזבתי.

על הנייר, לקאנון יש את כל התכונות הנכונות שצלם מתקדם היה רוצה במצלמה קומפקטית. אבל ביד היא מרגישה לא מספיק "אפויה". ה S90 היא המצלמה הראשונה בסדרה S של  Powershot מאז 2005. למעשה, זאת מצלמה חדשה לחלוטין. וככה אני הרגשתי אותה. לעומת הפנאסוניק, יש בה משהו גס, לא fine.

- האחיזה בה כל כך לא נוחה שייצרו בשבילה תפס אחיזה נוסף ׁ(שצריך לקנות ולהתאים לבד). חפשו S90 Grip.

- הפלאש עולה מהמצלמה ומפריע.

- הטבעת החדשנית סביב העדשה נחמדה אבל הקליקים בין המצבים מרגישים כמו מפסק של מכשיר זול ולא כמו של מכונית משובחת.

- במצבי תאורה קשים, הפנאסוניק ידעה להתמודד טוב יותר ממנה.

- ה white balance לא תמיד יוצא נכון.

- כשמצלמים בפנים, המסך מהבהב. פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה במצלמה. כנראה שלא בדקו אותה בתאורת 50 הרץ אלא רק ב 60 הרץ.

- ועוד כל מני צ'ופצ'יקים אחרים שמפריעים.

למרות שהיא האקס המיתולוגית, ולמרות שהייתי אמור השבוע לצלם רק איתה, תמיד חזרתי ל TZ7 שלי. אין ל TZ7 את כל אפשרויות השליטה הידניות בתמונה, אבל היא יודעת להתמודד באופן אוטומטי די טוב באתגרים שאני מציב לה. העדשה שלה יותר רחבה מאשר של הקאנון ומרגישים שהיא לא הילדה הראשונה במשפחה.

אז תודה עינת שנתת לי לבלות שבוע בחברת ה S90. אמנם לא הייתי מתגד להשאיר אותה אצלי, אבל אם הייתי צריך לבחור, הייתי משאיר אצלי את ה TZ7.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט 12) – רבי עקיבא אומר: זהו כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה 1) – זה כלל גדול מזה.

(ספרא, פרשת קדושים, פרק ד, פסקה יב).

(התלמוד הירושלמי, מסכת נדרים, דף ל, עמוד ב).

(בהיפוך הסדר – בראשית רבה, פרשה כד, פסקה ז).

* * *

רבי עקיבא ידוע במשפטו המפורסם. לדעתו הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה. מהו כלל גדול בתורה? אין הכוונה שמדובר במצווה חשובה, שהרי כל המצוות חשובות. הכוונה היא שפסוק זה משקף את יסוד-היסודות של התורה, ושכל שאר המצוות בעצם נובעות או משרתות עקרון עליון זה. על-פי רבי עקיבא אין דבר נשגב יותר מאהבת הזולת, וכל היתר פירוש הוא, נצא ונלמד.

והנה, חברו-תלמידו של רבי עקיבא, שמעון בן עזאי, מתווכח עמו, וקובע שהפסוק "זה ספר תולדות אדם" – הוא כלל גדול בתורה. אך מה פשר הויכוח? בן עזאי ציטט פסוק שכלל איננו כלל! איזה עקרון מצוי בו? קריאה בבראשית פרק ה תגלה שלאחר פסוק זה מופיעה רשימת תולדות חייהם של כל צאצאי אדם – עד לדורו של נח, כלומר פירוט הווצרותם של כל העמים בכל העולם. העקרון שאותו מפיק בן עזאי מפסוק זה הוא ההכרה שכל בני האדם שווים, שהרי לכולם אב קדמון משותף – אדם הראשון, ולכן כולם אחים.

אלא שגם כעת עדיין לא ברור הויכוח בין השניים, משום ששניהם אומרים לכאורה אותו דבר במלים אחרות – שהכבוד לזולת הוא העקרון החשוב ביותר בתורה. אולם תשומת לב עדינה יכולה לחשוף את המחלוקת. רבי עקיבא מצטט פסוק אשר מדבר על חובת האהבה לאחיך, לזולת הקרוב אליך – מעמך וממולדתך. בן עזאי מצטט פסוק אשר על-פיו מודגש שוויון בני האדם כולם, בלא הבדל דת, גזע ולאום. רבי עקיבא פרטיקולרי, בן עזאי אוניברסלי.

ומי מהשניים צודק? איזהו כלל גדול בתורה?

ובכן – גדול תלמוד, אשר מביא את שניהם בסמיכות לא רק כמחלוקת, אלא כהשלמה, או כמתיחות דיאלקטית בריאה והכרחית. לא בכדי מופיעה בתלמוד המחלוקת, אך לא מוזכרת ההכרעה, משום שנסיון להכריע בין שני ערכים אלו הוא הכפירה בעיקר. לא ניתן להיאבק למען שוויון עולמי, מבלי לראות את הזולת הקרוב; ולא ניתן לאהוב את אחיך, מבלי לראות את האדם שבו.

תובנה זו לא מובאת מפי הרב, המורה, וגם לא מפי התלמיד החכם. היא מופקת מהמפגש שבין בני האדם, ולעולם לא תוכל להתגשם בלעדי מפגש שכזה. היום, אחד במאי, חובתנו להעלות על נס לא רק את הצדק החברתי באנושות כולה, ולא רק את המאבקים למען אחינו הקרובים לנו. חשוב יותר מכל שנדגיש את הקשר בין הקבוצה לבין הכלל, את הערבות ההדדית שבין הלאום לאנושות, את השילוב שבין הדגל האדום לבין הדגל הכחול-לבן – כדי להתקדם לקראת גאולה של עם ועולם.

חג שמח!

* * *

דודני אורסתיו הוא חבר קיבוץ תמוז ומחנך בבית הספר התיכון ברנקו ווייס בבית שמש.