קליק על התמונה לצפיה במסך מלא

להורדת התמונה

לפני כמה שנים השתתפתי בקורס "מבוא לבודהיזם" שבו לימדו לסרוגין יובל אידו טל ונחי אלון.

הבודהיזם כפי שלימדו אותו שניהם (ויש הרבה בוזהיזמים אחרים) משך אותי כי הוא עשה לי סדר בערכים שלי, בהרגשות שלי ובהתנהגויות שלי.

מאז, אני קורא ולומד ומתפתח לאט. בעיקר בקריאה וחשיבה עם עצמי. גם קצת בכתיבה.

בזמן מבצע עופרת יצוקה נכנסתי לאיזה סיחרור במחשבות שלי על אלימות, חמלה, אויבים ואהובים.

התקשרתי לנחי אלון וביקשתי להיפגש איתו. בפגישה הודעתי לו שבחרתי בו להיות המורה שלי.

[כאן צריך להתקיים בירור על מה זה ה"שלי" הזה. איך אני יכול לנכס לעצמי אדם, ואיזו מידה של שחצנות יש בניכוס הזה, אבל נשים את זה בצד כי הפוסט צריך להתקדם.]

לאחר כמה פגישות נפרדנו ולא התראינו יותר משנה.

ביום שישי האחרון, במוסף השבת של הארץ הופיעה כתבה על נחי אלון שהחזירה אותו אל חיי.

הכתבה תכנית אלון (סריקה ב PDF) היא המשך של הכתבה ואת הגופות שלחנו על חמור לעזה.

שתי הכתבות מספרות על המסע האישי של נחי אלון בעקבות האלימות שהוא חולל ובמסע האישי שלו להתמודד עם אותה אלימות.

מכיוון שנחי עובד במסגרת ארגון יהודי-פלסטיני לקידום שיוויון וצדק חברתי, הוא לא היה יכול  (על פי תפיסתו) שלא לספר לשותפיו על עברו ולבדוק איתם את האפשרות של המשך העבודה המשותפת.

וכך הוא אמר לשותפיו:

"חשוב לי לפרוש בפניך את הדברים בשלמותם, ולבחון איתך האם תרצה להמשיך ולעבוד אתי או שתחליט להתנער ממני. רצוני לדבר איתך על הדברים הללו בגילוי לב וביוזמתי. העניין המתואר הוא קשה, ואיני רוצה לרכך אותו. איני רוצה גם להתנצל, להצטדק, להסביר ש'לא היתה לי ברירה', 'דברים כאלו קורים במלחמה' או 'זה התרחש לפני 43 שנים, הייתי צעיר' וכו'. איני מבקש סליחה, או אפילו הבנה וקבלה. איני מתכוון לשכנע אותך שנכון יהיה להמשיך ולעבוד יחד. השיחה הזו באה ביוזמתי ומהצורך שלי לדעת שבינינו בוררו הדברים ואין משקעים סמויים.

איני רוצה לתבוע ממך להתאמץ רגשית או מעשית מעבר למה שמתאים לך. אוכל להבין לגמרי אם, בעקבות הסיפור הזה, תרגיש/י אכזבה ואף טינה כלפי, ואלו יביאו אותך להחליט שאינך רוצה לעבוד אתי יותר. אהיה כמובן שמח אם תחליט שצעדי התיקון שנקטתי בעבר, מעשי בהווה, והמאבק המשותף, מצדיקים המשך של עבודתנו המשותפת, אבל אם תרגיש שאינך מוכן להמשיך בה- אבין ואקבל. חשוב לי שתדע שמה שאני עושה אתכם עתה נעשה מתוך בחירה, ברצון טוב ובמחשבה שאלו הם צעדים חשובים שאני מאמין בהם".

יש במלים האלה כנות, אמת ואומץ לא מצויים.

בעקבות אותו תהליך חברו נחי אלון ושותפו מזה שנים חיים עומר, לחיבור מאמר המציע אפשרות לתיקון היחסים עם הפלסטינים.

במאמר הם כותבים:

בניגוד לחשיבה המקובלת על סכסוכים, נסיוננו מראה שתיקון לא חייב להיות תוצאתו הסופית של משא ומתן – הוא יכול להיות צעד-פתיחה פורץ-דרך.

-    אנו יודעים שיכול אחד הצדדים לקבל על עצמו אחריות בלא אשמה, כולל אחריות על מעשי עוול שעשה במהלך המאבק, תוך שהוא מחזיק באמונה בצדקת דרכו.
-    אנו יודעים שאפשר להאמין בצדקת הדרך, ועם זאת לקבל שיש צידקה גם בצד השני.
-    אנו יודעים שניתן להתקדם בתהליך התיקון מבלי להיות תלוי בהסכמה של הצד השני או בהתחייבותו לנקוט צעדים סימטריים.
-    אנו יודעים שתיתכן נטילת אחריות מתוך עמדת-כוח, מבלי שהדבר יגרור כניעה לתביעות נוספות או לסחטנות.
-    אנו יודעים שאפשר לתקן מבלי להיעתר לתביעה הבלתי-מציאותית להשיב את המצב לקדמותו.

אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר נטילת אחריות מתוך עמדת כוח ולחשוב על הרעיונות שבו.

כשקראתי אותו בעצמי, שמחתי על כך שבחרתי להיות תלמידו של נחי אלון.

לפני שבועיים פרסמתי פוסט שבו טענתי שהמבצע המטופש והכושל על המרמרה נבע בעיקר מתהליך תיכנון ואישור עקומים. הפוסט בלעדי! כיצד אושר המבצע לעצירת המשט לעזה נלקח כולו מהסרט המצחיק והבדיוני "מבצע סבתא".

היום פרסם אסף כהן בבלוג שלו סיפור מאת "גיא" (שם בדוי) שבראשו הזהרה: כל קשר בין הדמויות והאירועים המתוארים כאן למציאות מקרי בהחלט. או שלא.

ברשותם ובשבילכם, אני מעתיק אותו לכאן. אני חושב שיש קשר הדוק בין הבדיון בסרט מבצע סבתא ובין הבדיון (או שלא) בסיפור הזה.

הוא לעולם לא יידע שהוא חב לי את חייו.

"תיגש למודיעין, הם קיבלו יעד חדש, וצריך לעבוד עליו."

כמה חיכיתי למשימה כזו. רצתי למודיעין, עידו הקמ"ן כבר היה רכון על התצ"אות.

"אתה מבין", הוא אמר, "אנחנו צריכים לפגוע בו בכניסה לבית כשהרכב עומד. יהיו לנו בערך 30 שניות לביצוע, לפני שהוא…"

"יש סרטי מזל"ט?" חתכתי אותו. "בטח. בוא תראה" עידו סובב לעברי את הצג.

ידעתי עליו הרבה: מתי הוא יוצא בבוקר, איפה הוא עובד, מתי הוא מתפלל, וגם קצת על המשפחה: נשוי+5, הגדול בן 14. רק דבר אחד לא היה ברור לי: למה אנחנו רוצים להרוג אותו? אבל לא שאלתי. סמכתי על עידו, הוא בחור חכם. חוץ מזה, זה היה נשמע די מטופש לשאול מישהו למה צריך להרוג פעיל חיזבאללה.

אז עוד לא קראו לזה "סיכול ממוקד", פשוט כי לא היה צורך בכך. הידיעה שתתפרסם למחרת תנוסח בערך כך: "כח צה"ל שפעל אמש בדרום לבנון פגע בפעיל בכיר של החיזבאללה. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם".

(אחת התופעות המעניינות בארגוני המחבלים, לפחות על-פי ההודעות של דובר צה"ל, היא שהם מושתתים על שכבה עבה של "פעילים בכירים". אין שם כמעט "פעילים זוטרים"…)

נכנסתי בצעד בוטח אל משרד המפקד עם התכנון המבריק שעבדתי עליו לילות כימים. הייתי גאה בתוכנית: היא היתה בנויה על שיתוף פעולה עם צבא זר אך ידידותי (חיל האוויר), ועל טכניקה שלא נוסתה עד אז. ידענו במדויק מתי הוא יוצא מהמשרד, מה משך הנסיעה, ושצריך לשגר את הטיל כשהוא חולף על פני הפח הגדול, כדי לפגוע בו בדיוק כשהוא עוצר בחנייה. ככל שהתקדמתי בתיאור, זיהיתי יותר ויותר סימני אי נוחות בצד השני של השולחן. "לפי התכנון שלך אנחנו רק משגרים את הטיל מרחוק והכחולים מכוונים?" נזרקה השאלה לאוויר. "כן. זה המודל עם סיכויי הפגיעה הטובים ביותר, ובעל הסיכון הנמוך ביותר לכח שלנו".

לא הצלחתי להבין את המבטים שהוחלפו מולי, אבל היה ברור שזה לא זה.

"טוב, תשמע, יופי של עבודה עשית פה, באמת מרשים. אבל מבצע כזה לא תורם כלום ליחידה. אנחנו צריכים מבצעים עם חדירה עמוקה, הסתוות, שהייה ארוכה בשטח, לראות להם את הלבן בעיניים. בקיצור, אנחנו יורדים מהסיפור."

קיפלתי את המפות בדממה. לא הבנתי מה רע במבצע שאינו מסכן את כוחותינו. אבל מה שבילבל אותי לגמרי היה החנינה המהירה לה זכה מי שעד לאותו רגע הייתי בטוח שהוא מועמד ראוי לתואר שאהיד.

למחרת הוא חזר מהעבודה, נכנס לחניה, וכשעמד לצאת מהרכב לא פגע בו טיל. הוא לעולם לא ידע שהוא חב לי את חייו.

בדרך כלל אני לא משאיל את תשומת הלב של הקוראים שלי לאחרים, אבל עכשיו החלטתי שכן.

פעולה אחת ביום

תושבי הכפר א-תוואנה מנסים לחבר את הכפר למים. מנסים לממש זכותם לבנות לעצמם בית, על אדמתם הפרטית. אבל אין מים זורמים, ואין אפשרות לבנות, בלי לקבל צו הריסה. תושבי א-תוואנה הם רק דוגמה אחת למצבם של עשרות-אלפי פלסטינים הגרים בשטחים שבשליטה ישראלית מלאה (שטח c) בגדה המערבית. פעולה אחת ביום היא מאבק אינטרנטי מסוג חדש. כל אחד עושה פעולה אחת ביום, את אותה הפעולה כולנו יחד – לתמיכה בזכות למים ובזכות לקורת גג, בא-תוואנה ובכלל.

לא מבטיח לעשות פעולה אחת ביום, אבל אני חושב שגם פעולה אחת זה טוב.

הפוסט הזה הוא תגובה למאמר של רוגל אלפר – הפיקסיז ואלביס קוסטלו צודקים. אנחנו הבעיה אבל קודם אנקדוטה.

בשנה שעברה הוזמנתי על ידי עמותת שקוף (מי שלא מכיר, לא חשוב) לתת הרצאה על אינטרנט ודמוקרטיה. ההרצאה התקיימה בבית העיתונאים בתל אביב והזמנתי אליה את הבן שלי שהיה אז בשנת שירות.

עברו כמה חודשים והתקשרה אלי בחורה צעירה שהיתה בהרצאה והתייעצה איתי על אתר שהיא רוצה להקים שקשור לחשיפה ודיווח של חוליי המדינה והחברה. אחרי בירור קצר אמרתי לה שהבעיה הגדולה בתכנית שלה היא מי יאסוף את החומר, יכין לפרסום ויעלה אותו לאתר.

היא אמרה לי – נניח הבן שלך, לא היה רוצה להצטרף לדבר כזה?

אמרתי לה – אולי כן, אבל הוא לא יכול עכשיו כי הוא חייל קרבי.

בצד השני של הטלפון נשמעה תדהמה מוחלטת. השמאלנית הקיצונית הצעירה הזאת לא הצליחה להבין איך מצד אחד יש לי את כל הדעות הנכונות אבל מצד שני הבן שלי הוא חייל קרבי.

במאמר שלו כותב אלפר (ההדגשות שלי):

זה המסר הכי חשוב שקוסטלו ופיקסיז מעבירים למעריציהם בארץ: אתם אזרחים ישראלים. אתם אולי חושבים שאתם גלובליים ואינטרנטיים ופייסבוקיים ואזרחי העולם ולא משרתים בצה"ל או לא עושים מילואים ומצביעים מרצ או העבודה או קדימה או חד"ש וגרים בתל אביב ונורא נחמדים לערבים כשאתם פוגשים אותם ולכן אתם לא נושאים באחריות – אבל אתם אזרחים ישראלים ולכן אתם נושאים באחריות. נקודה. וזה מסר חשוב. זה מזכיר לאזרחי ישראל שוחרי קוסטלו ופיקסיז שלהיות אזרחי ישראלי זו אמירה פוליטית. לא רק להופיע בישראל מול אזרחים ישראלים זו אמירה פוליטית (ולכן קוסטלו ופיקסיז לא באים). גם להיות אזרחים ישראלים זו אמירה פוליטית. והאמירה הזו אומרת: יש לי חלק בכל מה שהמדינה שלי עושה בשמי – במחסומים, במאחזים, בהתנחלויות, במחנות פליטים, בכל היבטי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. רוב רובם של מעריצי קוסטלו ופיקסיז הישראלים שכחו מזמן, או מדחיקים רוב הזמן, את העובדה הפשוטה והעגומה הזו. כי כבר נמאס להם מהסכסוך, והוא כאילו מתרחש מחוץ לחייהם. קוסטלו ופיקסיז מזכירים להם שלא כך: הם ישראלים, משמע הם מיוצגים על ידי מעשי המדינה שלהם.

כמעט הכל נכון, אבל הגישה לי היא קצת אחרת ואותה אני רוצה להציע לישראלים השמאלנים הנעלבים.

אני אזרח המדינה ופועל בתוכה באופן הכי חוקי והוגן האפשרי. אני נאבק (פחות או יותר, לפי הכח הזמין לי באותו הזמן) לשנות את המצב.

הרבה ממה שהמדינה עושה לא מייצג אותי. אני מתעקש לא להגיד "אנחנו" כאשר מדובר בממשלה ובצבא. אני מתעקש לשמור על מידה מודעת של הזרה ביני ובין המדינה והצבא.

לא "אנחנו" שלחנו את גלעד שליט לעזה אלא הצבא והממשלה. זאת אחריותם להחזיר אותו, לא אחריותי.

לא "אנחנו" תקפנו את המשט לעזה, הצבא הישראלי עשה את זה.

לא "אנחנו" שולטים בשטחים הכבושים אלא הצבא הישראלי והממשלה הישראלית הם הכובשים.

אם הילדים שלי כחיילים יעשו דברים שאיני מסכים איתם, אני מקווה שזה יהיה עדיין "הם" ולא "אנחנו".

אבל…

אני לא מבקר את אלה שנמצאים מחוץ למדינה ורואים אותי כאזרח ישראלי אחראי על מעשי המדינה.

אין להם יכולת להפריד. אין להם יכולת שלא להכליל.

אני מבין ומקבל את חוסר היכולת שלהם שלא להכליל אותי באחריות למעשי הממשלה שלי.

אני מקבל את הביקורת שלהם ואת החרמות שלהם בהבנה, ואני שמח שהם עושים את זה כדי להזכיר לי שהמדינה הזאת פושעת בשמי.

קליק על התמונה לצפיה במסך מלא

להורדת התמונה