הפוסט הזה הוא תגובה למאמר של רוגל אלפר – הפיקסיז ואלביס קוסטלו צודקים. אנחנו הבעיה אבל קודם אנקדוטה.

בשנה שעברה הוזמנתי על ידי עמותת שקוף (מי שלא מכיר, לא חשוב) לתת הרצאה על אינטרנט ודמוקרטיה. ההרצאה התקיימה בבית העיתונאים בתל אביב והזמנתי אליה את הבן שלי שהיה אז בשנת שירות.

עברו כמה חודשים והתקשרה אלי בחורה צעירה שהיתה בהרצאה והתייעצה איתי על אתר שהיא רוצה להקים שקשור לחשיפה ודיווח של חוליי המדינה והחברה. אחרי בירור קצר אמרתי לה שהבעיה הגדולה בתכנית שלה היא מי יאסוף את החומר, יכין לפרסום ויעלה אותו לאתר.

היא אמרה לי – נניח הבן שלך, לא היה רוצה להצטרף לדבר כזה?

אמרתי לה – אולי כן, אבל הוא לא יכול עכשיו כי הוא חייל קרבי.

בצד השני של הטלפון נשמעה תדהמה מוחלטת. השמאלנית הקיצונית הצעירה הזאת לא הצליחה להבין איך מצד אחד יש לי את כל הדעות הנכונות אבל מצד שני הבן שלי הוא חייל קרבי.

במאמר שלו כותב אלפר (ההדגשות שלי):

זה המסר הכי חשוב שקוסטלו ופיקסיז מעבירים למעריציהם בארץ: אתם אזרחים ישראלים. אתם אולי חושבים שאתם גלובליים ואינטרנטיים ופייסבוקיים ואזרחי העולם ולא משרתים בצה"ל או לא עושים מילואים ומצביעים מרצ או העבודה או קדימה או חד"ש וגרים בתל אביב ונורא נחמדים לערבים כשאתם פוגשים אותם ולכן אתם לא נושאים באחריות – אבל אתם אזרחים ישראלים ולכן אתם נושאים באחריות. נקודה. וזה מסר חשוב. זה מזכיר לאזרחי ישראל שוחרי קוסטלו ופיקסיז שלהיות אזרחי ישראלי זו אמירה פוליטית. לא רק להופיע בישראל מול אזרחים ישראלים זו אמירה פוליטית (ולכן קוסטלו ופיקסיז לא באים). גם להיות אזרחים ישראלים זו אמירה פוליטית. והאמירה הזו אומרת: יש לי חלק בכל מה שהמדינה שלי עושה בשמי – במחסומים, במאחזים, בהתנחלויות, במחנות פליטים, בכל היבטי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. רוב רובם של מעריצי קוסטלו ופיקסיז הישראלים שכחו מזמן, או מדחיקים רוב הזמן, את העובדה הפשוטה והעגומה הזו. כי כבר נמאס להם מהסכסוך, והוא כאילו מתרחש מחוץ לחייהם. קוסטלו ופיקסיז מזכירים להם שלא כך: הם ישראלים, משמע הם מיוצגים על ידי מעשי המדינה שלהם.

כמעט הכל נכון, אבל הגישה לי היא קצת אחרת ואותה אני רוצה להציע לישראלים השמאלנים הנעלבים.

אני אזרח המדינה ופועל בתוכה באופן הכי חוקי והוגן האפשרי. אני נאבק (פחות או יותר, לפי הכח הזמין לי באותו הזמן) לשנות את המצב.

הרבה ממה שהמדינה עושה לא מייצג אותי. אני מתעקש לא להגיד "אנחנו" כאשר מדובר בממשלה ובצבא. אני מתעקש לשמור על מידה מודעת של הזרה ביני ובין המדינה והצבא.

לא "אנחנו" שלחנו את גלעד שליט לעזה אלא הצבא והממשלה. זאת אחריותם להחזיר אותו, לא אחריותי.

לא "אנחנו" תקפנו את המשט לעזה, הצבא הישראלי עשה את זה.

לא "אנחנו" שולטים בשטחים הכבושים אלא הצבא הישראלי והממשלה הישראלית הם הכובשים.

אם הילדים שלי כחיילים יעשו דברים שאיני מסכים איתם, אני מקווה שזה יהיה עדיין "הם" ולא "אנחנו".

אבל…

אני לא מבקר את אלה שנמצאים מחוץ למדינה ורואים אותי כאזרח ישראלי אחראי על מעשי המדינה.

אין להם יכולת להפריד. אין להם יכולת שלא להכליל.

אני מבין ומקבל את חוסר היכולת שלהם שלא להכליל אותי באחריות למעשי הממשלה שלי.

אני מקבל את הביקורת שלהם ואת החרמות שלהם בהבנה, ואני שמח שהם עושים את זה כדי להזכיר לי שהמדינה הזאת פושעת בשמי.