לפני כמה שנים השתתפתי בקורס "מבוא לבודהיזם" שבו לימדו לסרוגין יובל אידו טל ונחי אלון.

הבודהיזם כפי שלימדו אותו שניהם (ויש הרבה בוזהיזמים אחרים) משך אותי כי הוא עשה לי סדר בערכים שלי, בהרגשות שלי ובהתנהגויות שלי.

מאז, אני קורא ולומד ומתפתח לאט. בעיקר בקריאה וחשיבה עם עצמי. גם קצת בכתיבה.

בזמן מבצע עופרת יצוקה נכנסתי לאיזה סיחרור במחשבות שלי על אלימות, חמלה, אויבים ואהובים.

התקשרתי לנחי אלון וביקשתי להיפגש איתו. בפגישה הודעתי לו שבחרתי בו להיות המורה שלי.

[כאן צריך להתקיים בירור על מה זה ה"שלי" הזה. איך אני יכול לנכס לעצמי אדם, ואיזו מידה של שחצנות יש בניכוס הזה, אבל נשים את זה בצד כי הפוסט צריך להתקדם.]

לאחר כמה פגישות נפרדנו ולא התראינו יותר משנה.

ביום שישי האחרון, במוסף השבת של הארץ הופיעה כתבה על נחי אלון שהחזירה אותו אל חיי.

הכתבה תכנית אלון (סריקה ב PDF) היא המשך של הכתבה ואת הגופות שלחנו על חמור לעזה.

שתי הכתבות מספרות על המסע האישי של נחי אלון בעקבות האלימות שהוא חולל ובמסע האישי שלו להתמודד עם אותה אלימות.

מכיוון שנחי עובד במסגרת ארגון יהודי-פלסטיני לקידום שיוויון וצדק חברתי, הוא לא היה יכול  (על פי תפיסתו) שלא לספר לשותפיו על עברו ולבדוק איתם את האפשרות של המשך העבודה המשותפת.

וכך הוא אמר לשותפיו:

"חשוב לי לפרוש בפניך את הדברים בשלמותם, ולבחון איתך האם תרצה להמשיך ולעבוד אתי או שתחליט להתנער ממני. רצוני לדבר איתך על הדברים הללו בגילוי לב וביוזמתי. העניין המתואר הוא קשה, ואיני רוצה לרכך אותו. איני רוצה גם להתנצל, להצטדק, להסביר ש'לא היתה לי ברירה', 'דברים כאלו קורים במלחמה' או 'זה התרחש לפני 43 שנים, הייתי צעיר' וכו'. איני מבקש סליחה, או אפילו הבנה וקבלה. איני מתכוון לשכנע אותך שנכון יהיה להמשיך ולעבוד יחד. השיחה הזו באה ביוזמתי ומהצורך שלי לדעת שבינינו בוררו הדברים ואין משקעים סמויים.

איני רוצה לתבוע ממך להתאמץ רגשית או מעשית מעבר למה שמתאים לך. אוכל להבין לגמרי אם, בעקבות הסיפור הזה, תרגיש/י אכזבה ואף טינה כלפי, ואלו יביאו אותך להחליט שאינך רוצה לעבוד אתי יותר. אהיה כמובן שמח אם תחליט שצעדי התיקון שנקטתי בעבר, מעשי בהווה, והמאבק המשותף, מצדיקים המשך של עבודתנו המשותפת, אבל אם תרגיש שאינך מוכן להמשיך בה- אבין ואקבל. חשוב לי שתדע שמה שאני עושה אתכם עתה נעשה מתוך בחירה, ברצון טוב ובמחשבה שאלו הם צעדים חשובים שאני מאמין בהם".

יש במלים האלה כנות, אמת ואומץ לא מצויים.

בעקבות אותו תהליך חברו נחי אלון ושותפו מזה שנים חיים עומר, לחיבור מאמר המציע אפשרות לתיקון היחסים עם הפלסטינים.

במאמר הם כותבים:

בניגוד לחשיבה המקובלת על סכסוכים, נסיוננו מראה שתיקון לא חייב להיות תוצאתו הסופית של משא ומתן – הוא יכול להיות צעד-פתיחה פורץ-דרך.

-    אנו יודעים שיכול אחד הצדדים לקבל על עצמו אחריות בלא אשמה, כולל אחריות על מעשי עוול שעשה במהלך המאבק, תוך שהוא מחזיק באמונה בצדקת דרכו.
-    אנו יודעים שאפשר להאמין בצדקת הדרך, ועם זאת לקבל שיש צידקה גם בצד השני.
-    אנו יודעים שניתן להתקדם בתהליך התיקון מבלי להיות תלוי בהסכמה של הצד השני או בהתחייבותו לנקוט צעדים סימטריים.
-    אנו יודעים שתיתכן נטילת אחריות מתוך עמדת-כוח, מבלי שהדבר יגרור כניעה לתביעות נוספות או לסחטנות.
-    אנו יודעים שאפשר לתקן מבלי להיעתר לתביעה הבלתי-מציאותית להשיב את המצב לקדמותו.

אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר נטילת אחריות מתוך עמדת כוח ולחשוב על הרעיונות שבו.

כשקראתי אותו בעצמי, שמחתי על כך שבחרתי להיות תלמידו של נחי אלון.