לפני כמה שנים, כשעבדתי בשתיל, יצר איתי קשר מישהו עם התייעצות לגבי הקמת אתר זה או אחר שאמור לסייע לקבוצה זו או אחרת. כבר לא זוכר מי ומה.

שוחחנו על האתר ועל התהליך שהוא אמור ללוות ושאלתי את היזם הרבה שאלות שלא היו לו תשובות עליהן.

ואז שאלתי אותו "שוחחת עם אנשים מהסוג שהאתר הזה אמור לעזור להם?" והוא אמר "לא, איזה רעיון מצויין".

נזכרתי בסיפור הזה בגלל דיון שמתקיים כרגע בפינה השמאלית בעקבות בקשה להופיע בלבוש צנוע להפגנות יום השישי בשיח ג'ראח. קיראו כאן על לבוש, שותפות אמת, וכבוד הדדי

אני לא משתתף בהפגנות בשיח ג'ראח ולא מתכוון לתת עצות למפגינים. אני רק רוצה להוסיף זווית ראיה מסויימת לשיחה.

אנשים שנאבקים למען משהו ולמען מישהו מגיעים עם שכנוע וכוח פנימי. הכוח הזה משמש אותם (אותנו) לנסיון לשנות משהו אצל אנשים אחרים – פוליטיקאים, קבוצה יריבה וכו'.

מה שאנחנו לא מצפים לו הוא להשתנות בעצמנו כחלק מתהליך המאבק. אנחנו מצפים להישאר במקום ולהזיז את האחרים.

הרבה פעמים, אנחנו חוברים לאנשים אחרים במאבק. לפעמים אלה האנשים שאנחנו נאבקים למענם.

האנשים שלמענם אנחנו נאבקים שונים מאיתנו. וכך נוצרות שתי זירות – זירה אחת שבה אנחנו מתעמתים עם הגוף שנגדו אנחנו נאבקים וזירה שניה שבה אנחנו משוחחים עם אלה שהמאבק הוא למענם.

המצב הזה מבלבל. בזירה אחת אנחנו צריכים להפעיל כוח ובזירה השניה אנחנו צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו.

לא פשוט להיות בשתי הזירות האלה באותו הזמן.

- – -

עוד על הנושא – מבוכת הגבר הלבן מאת יוסי גורביץ, על נשים וערבים מאת דובי קננגיסר, נשים בסוף מאת נעמה כרמי.