הויכוח סביב מכתב השחקנים שמסרבים להופיע מעבר לקו הירוק מפיק טיעונים שונים מכל הצדדים.

הטיעונים של "תומכי אריאל" מבובלבלים אבל אין לי עניין להתווכח איתם.

לעומת זאת, אני מעוניין לחדד את הטיעון של "שוללי אריאל".

הנקודה היא לא הקו הירוק הפורמאלי.

הנקודה היא לא תושבי אריאל והתנחלויות אחרות. אני בטוח שאחוז האנשים הטובים והאנשים הפחות טובים באריאל דומה למקומות אחרים שאינם התנחלויות.

הנקודה היא לא להעניש את תושבי ההתנחלויות בגלל שהם חיים בהתנחלויות.

הנקודה היא לא תהליך השלום הקיים או לא.

הנקודה היא לא הסיבות שהביאו להקמתם של אריאל והתנחלויות אחרות.

הנקודה היא לא האם אריאל תהיה בתחומי מדינת ישראל לאחר שייחתם הסדר זה או אחר.

הנקודה היא לא החוק הבין לאומי.

אז מה הנקודה?

אריאל נמצאת בתוך שטח שמתנהל מחוץ לתחומי החוק של מדינת ישראל. אריאל נמצאת בשטח שמתנהל על פי החוק הצבאי.

השלטון הצבאי יוצר אפרטהייד מובנה של הפלסטינים תושבי השטחים.

כדי שתושבי אריאל יוכלו לחיות בנחת, הצבא מונע מהפלסטינים לחיות את חייהם כפי שהיו רוצים לחיות אותם.

מבחינת תושבי אריאל, התושבים הפלסטינים שסביבם הם אנשים שקופים. השלטון הצבאי דואג לכך.

האפרטהייד הממוסד של האנשים השקופים, הפלסטינים תושבי השטחים, הוא הנקודה.

תפקידה של המחאה נגד ההתנחלויות היא לפעול נגד תהליך ההשכחה וההתעלמות מהאנשים השקופים, התושבים הפלסטינים תושבי האיזורים שנמצאים מעבר לקו הירוק.

לפני יותר מדי שנים התחיל הבן הבכור שלי ללמוד בכיתה א'.

די מייד נתקלנו בבעיית העפרונות הלא מחודדים. המחדד לא מחדד, המחדד אבד, המחדד מלכלך, לא יכול לעשות שיעורי בית כי אין לי עיפרון מחודד ועוד ועוד.

ביצעתי רכישה נועזת ומאז אין בעיה.

קניתי מחדד שולחני – זה עם המנואלה.

מאז, אין תירוצים. תמיד יש בבית מחדד שלא הולך לשום מקום ולכן לא אובד.

לקטנים שמים לפחות חמישה עפרונות בקלמר ומחדדים להם אותם בערב, כשמסדרים את הילקוט.

אני חושב שמאז שקניתי את המחדד השולחני הראשון, נאלצתי לקנות רק עוד אחד. המכשיר הזה עמיד למשך שנים, לא לוקחים אותו לשום מקום ולכן הוא לא אובד, ואני חושב שהיחס בין השקעה ותועלת מנצח כמעט כל מכשיר אחר שקניתי בחיי.

המלצתי החמה – השקיעו כמה עשרות שקלים וקנו לכם לבית מחדד שולחני. כך תסירו מלבכם דאגה אחת מרשימת הדאגות הקשורות להורות לילדים הלומדים בבית הספר.

לפני כמה ימים לקחתי טרמפ שכנה שלנו שגרה בשכונת הדיור הציבורי הקרובה אלינו.

שאלתי אותה לשלומה והיא אמרה לי שהיא עומדת להיות סבתא. שאלתי אותה בת כמה היא והיא אמרה לי שהיא בת 34 וחצי.

הבן שלה הוא בן 17 והכניס להריון את החברה שלו, בת  15 וחצי.

ההריון מתקדם מדי להפלה. היא תלד ו"המשפחה תעזור לגדל את התינוק".

דיברנו על "המצב" וסיפרתי לה את התיאור המקובל איך העשירים לוקחים מהעניים ואיך העשירים נהיים יותר עשירים והעניים נהיים יותר עניים ואיך מדינת הרווחה הולכת לעזאזל.

כמובן שהיא הסכימה עם התיאור שלי. זו החוויה היום יומית שלה.

אחר כך היא קיטרה על כושים מכל מני מקומות בעולם שמגיעים לפה לעבוד ואז רוצים להישאר ואנחנו צריכים לממן אותם.

כאן נכנסתי והראיתי לה איך היא כועסת יותר על עניים אחרים מאשר על העשירים שדופקים אותה באמת. איך העשירים מסכסכים בין העניים כדי שלא יתרגזו על העשירים.

היא הסכימה איתי אבל חזרה שוב על אותה אמירה.

ועכשיו מגיע תורו של אלי ישי, שר הפנים, להופיע כאן.

הוא מצוטט ב Ynet שאמר:

"צריך לבוא לילדים ולומר נגמר הטיול. מישהו מהם יקום ויבכה?"

אלי ישי משרת את ההון על ידי כך שהוא מגייס את הגזענות נגד העובדים הזרים. הוא משתמש בסיסמאות הפופולאריות של הגזענות כדי להסתיר ולכסות את תהליכי עשיקת העם.

קצת קשה לי להאמין על עצמי שאני ממחזר סיסמאות מארקסיות אבל באמת באמת שאין לי הסבר אחר לגישתו של אלי ישי, בייחוד אחרי השיחה שלי עם השכנה שעומדת להיות סבתא בגיל 34 וחצי ומי יודע איזו מדינת רווחה תסייע לתינוק שיוולד, להורים שלו שמתחילים את החיים שלהם במינוס ולמשפחה שפתאום נופל עליה עול שכזה.

אתמול חיפשתי טלפון של מסעדה ביפו

נכנסתי לאתר דפי זהב וחיפשתי יפו

אין יפו. יש רק ציפורי

אז חיפשתי בתל אביב – יפו

מבחינת דפי זהב, יש הרבה איזורים בתל אביב – יפו, אבל אין יפו.

ההדרה של האוכלוסיה הערבית בישראל נמצאת גם בדברים הקטנים האלה.

נראה לי שמעכשיו אני אקפיד להשתמש במדריך העסקים של בזק – b144.co.il

עדכון: בעקבות התלונה שלי כאן, דפי זהב הוסיפו את יפו לאפשרויות החיפוש. יופי!

חזרתי עכשיו מכנס בלוגרים שאירגנה הקרן החדשה לישראל לפתיחת קמפיין "לא נסתום את הפה – המחנה הדמוקרטי מרים את הראש".

חוץ מדיונים מתישים על מצבו של השמאל ומה עדיף פעולה אקטיבית או אקטיביות פעילה, העליתי כמה הצעות פרקטיות והתבקשתי על ידי צביקה בשור, הפרוייקטור, לכתוב אותן כאן. והרי הן לפניכם.

אם אתם מזדהים עם מטרות הקמפיין, ויש לכם בלוג, ואתם כותבים פוסט שקשור לנושא, אני מציע שבסוף הפוסט תחתמו ב"ואנחנו לא נסתום את הפה". את החתימה תקשרו לדף הבית של הקמפיין.

כתוצאה מכך יקרו שני דברים. 1 – אנשים אולי יגיעו לאתר הקמפיין וירצו גם להיות פעילים בו. 2 – אתר האינטרנט של הקמפיין יציג טראקבקים וכך יוצגו קישורים בדף הבית לפוסטים שהזכירו את הפרוייקט.

השתמשו בטאג lonistom בטוויטר. גם את הציוצים האלה יציג אתר הפרוייקט.

אל תחסכו מהחברים שלכם בפייסבוק את דעותיכם על מצב הדמוקרטיה בישראל. פעם ביום, פרסמו קישור לידיעה באתר חדשות, פוסט בבלוג או מה שלא יהיה, העיקר שהחברים שלכם לא ירגישו טוב מדי עם המצב במדינה. כי גם אתם לא.

עד כאן.

אם יש לכם עוד רעיונות – בתגובות או בפייסבוק של הקמפיין.

אתמול הגיע מהדפוס הברושור שעליו אנחנו עובדים כבר כמה חודשים טובים. הנה השער:

זה הוא דף A4 מקופל לשניים. את החלק הפנימי תוכלו לראות ב PDF הזה.

הדף הקדמי הוא הסבר יפה והאחורי הוא יותר פרסומי. החלק הפנימי הוא זה שמכיל את התכנים באתר ואת מספרי העמודים. תיכננו אותו כך שאפשר יהיה לצלם אותו בנוחות במכונת צילום מסמכים. בתחתית הדף הוספתי "דף זה אינו מוגן בזכויות יוצרים. מומלץ להעתיק ולהפיץ".

הברושור מוכנס לחוברות שהמוזיאון מפיץ לכל בתי הספר בארץ על הפעילויות שמציע המוזיאון למערכת החינוך.

גם בחוברת עצמה, ליד כל תכנית, מופיע מספר הדף באתר שבו פירוט התכנית.

הנה דוגמא מהחוברת – החלק של בתי הספר העל יסודיים. (PDF בגודל 2MB)

אני מאד מתרגש. זה הוא היישום הראשון ורחב ההיקף של רעיון שפיתחתי לפני יותר משנה וחצי.

אחרי כל העבודה שהושקעה, אין לנו אלא להמתין ולהסתכל על הסטטיסטיקות באתר ולגלות האם המורים באמת משתמשים בשיטה החדשה.