יום שישי בלילה בחוף הכינרת.

חם. מאד. האוויר לא זז מילימטר. לכולם קשה להירדם.

בשעה עשר בערך מתחילה להישמע מוזיקה רועשת. יותר מהרגיל בחוף. כמו ממערכת הגברה רצינית.

מהכרותי עם ההתנהגות בחוף אני יודע שאין לי סיכוי שיחלישו.

בשעה אחת עשרה אני מחליט לנסות והולך לעבר הקול.

שולחנות ערוכים, תאורה ומערכת הגברה. במרכז מפזזות במעגל לצלילי המוזיקה כמה נשים מלוכסנות עיניים וילדים.

אני יודע מה אני צריך לעשות.

אני שואל "מי האחראי?" ומצביעים על מישהו. ישראלי.

אני ניגש אליו ואומר לו "זה חוף ציבורי. עכשיו אחרי אחת עשרה בלילה. בבקשה תחליש את המוזיקה. אם לא תחליש, אני אקרא למשטרה".

הוא קם ומייד מחליש. אפילו מברר אם מספיק חלש.

אני חוזר למחנה שלנו ומתבייש בעצמי.

בשביל להשיג שקט השתמשתי בנשק הכי חזק שיכולתי. איום בקריאה למשטרה.

זה היה או הילדים שלי או הילדים שלהם.

בחרתי בילדים שלי והפעלתי כח בלתי סביר.

לא טוב לי עם מצב שבו חיים לידי אנשים "לא חוקיים".

לא טוב לי שחיים לידי אנשים שמגע מקרי עם המשטרה יכול לגרום לגירוש שלהם או של הילדים שלהם.

לא טוב לי עם הידיעה שיש אחרים שמנצלים את החולשה ואת האנשים בדרכים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהן.

בימים אלה מתקיים מאבק משותף של אזרחים ישראלים ומהגרי עבודה נגד גירוש הילדים. עד עכשיו לא כתבתי על זה כלום כי מה לי ולהם. עכשיו קרה לי משהו ואני קשור.

 בבקשה, תציצו באתר של ילדים ישראלים.