היום כותב גדעון לוי במוסף הארץ

אורה נמיר אוהבת לספר את זה ככה: היא היתה פעילה מרכזית במחנה רבין, ואני הייתי עוזרו של פרס, ובכל זאת פרחה בינינות הידידות, שלא לומר האהבה, ליה הקופה בסופרמרקט השכונתי. רק שם, בתור ל"יש-כרטיס-מועדון?", כך היא מספרת…

רגע רגע רגע!

גדעון לוי היה עוזרו של פרס עד לשנת 1982. אני לא חושב שהיו אז מועדוני לקוחות בסופרמרקטים. בשביל זה, צריך מערכות מחשוב ותקשורת שלא היו מצויות אז.

אני חושב שמדובר באנכרוניזם מצידו של לוי. אנכרוניזם שלא הדליק נורה אצל עורכיו של לוי.

אי-אמת שהשתרבבה לעיתון.

אני מניח שכל אחד מאיתנו חווה את המפגש בתקשורת עם אירוע או נושא שקרובים אליו ורואה איך הדיווח מעוות את האמת הידועה לו.

המפגש הזה יוצר מייד תחושה של "אם זה משהם כותבים על משהו שאני מכיר, בטח גם כל השאר שכתוב בעיתון הוא לא אמת". התחושה הזאת מלווה אותנו כמה זמן ואז נרגעת, עד הפעם הבאה שזה קורה לנו.

אבל אנחנו צריכים לבסס את ידע העולם שלנו לא רק על החוויות האישיות שלנו, אז אין לנו ברירה, ואנחנו משתמשים באתרים כמו וויקיפדיה.

וויקיפדיה מקפידים לקבל מידע ממקורות אמינים בלבד, כמו העיתונות הממוסדת. אבל אנחנו יודעים שהעיתונות הממוסדת היא לא אמינה, ובמקרים שבהם הדיווח מגיע מאדם הקרוב לנושא וכותב על כך בבלוג שלו, יש סיכוי שבבלוג תהיה יותר אמת מאשר בעיתון.

וויקפדיה טוענת שזה הייתרון שלה על פני אנציקלופדיה מודפסת שבה אי אפשר לשנות את המידע אם נמצאה בו שגיאה. אבל המשמעות השניה של אותו מצב שהאמת המוצגת בוויקיפדיה היא תמיד זמנית.

אז מה היה לנו עד עכשיו?

אי אפשר לסמוך על העיתונות ואי אפשר לסמוך על אתרים המבוססים על העיתונות.

בסוף יוצא שאנחנו סומכים רק על החוויות האישיות שלנו ועל כמה אנשים קרובים שביססנו איתם יחסי אמון, אבל אין ממש אמת שאנחנו יודעים שהיא "אמיתית".

כשהגעתי עד לכאן בשרשרת המחשבות שלי, הרגשתי די אבוד.

אי אפשר לסמוך על כלום ועל אף אחד. הכל זז, הכל משתנה, ואין איפה להניח את הרגל ולנוח.

אבל אז נזכרתי שבעצם איש חכם אמר את זה לפני המון שנים.

יובל אידו-טל כותב כך על תורתו של הבודהה:

הבודהה טוען שהחושים מתעתעים בנו. המציאות אינה מתוחמת בגבולות הנוקשים שהחושים מתווים בתפיסת המציאות השגויה. מהם ההבדלים העיקריים שמציין הבודהה בין ראיית המציאות נכוחה לבין ראיית המציאות באופן שגוי, ראייתה כחלום? בראיית המציאות השגויה, במציאות כחלום, האדם רואה את הדברים כקבועים, בלתי משתנים, נפרדים לחלוטין זה מזה. גם את עצמו הוא רואה כקבוע, בלתי משתנה ונפרד לחלוטין מן העולם; המציאות החושית כחלום מתוחמת ומקובעת בגבולות נוקשים, והאדם אינו מזהה את הסבל (דוּקְּהַה) שכרוך בראיית הדברים בצורה זו. בראיית המציאות נכוחה, בעֶרוּת, האדם רואה את הדברים כנתונים בהשתנות בלתי פוסקת (אַניִצַ'ה) ואת עצמו כנעדר מהות קבועה, נפרדת, מתוחמת ובלתי משתנה (אַנטַַּה). כך הוא מזהה את הסבל הכרוך בקיום כזה ולכן יכול להתחיל להשתחרר ממנו.

האמת שברירית ולא יציבה.

אין טעם לנסות לייצב את האמת וחבל לדאוג.

צרור המפתחות שלי שהיו עליו שני דיסק-און-קי.

מפתחות אפשר לשחזר אבל אני חושש בגלל המידע על הדיסק-און-קי.

אין לי מחשב נייד והדיסק-און-קי משמש לי "מחסן מידע" עבור כל הפעילות הדיגיטאלית שלי.

עכשיו יש כמה אפשרויות

1. אני אמצא את הצרור – ואז אין בעיה, חוץ מהצער מהאובדן והטירחה

2. הצרור לא יימצא לעולם – לא נורא.

3. הצרור יגיע לידי אדם תמים. יכניס את הדיסק-און-קי למחשב ולא ימצא שם דברים מעניינים.

4. הצרור יגיע לידי אדם שירצה להחזיר לי אותו. אני לא יודע אם יש עליו מספיק מידע כדי שיעזור למישהו למצוא אותי.

5. הצרור יגיע לידי אדם מבין מספיק במחשבים ואינטרנט כדי לגרום לי נזק.

ראשית, החלפתי את הסיסמאות לשירותים העיקריים שבהם אני משתמש.

עכשיו מה?

מכיוון שלא תיכננתי לאבד את הדיסק-און-קי הישן, לא ביצעתי שום פעולה מונעת.

מכיוון שאבד, לקראת הדיסק-און-קי החדש אני יכול לפעול באופן יותר מושכל – וזאת מתוך הנחה שאמשיך להשתמש בו באותו האופן.

1. לא לדאוג.

2. להוסיף לדיסק-און-קי קבצים שיבהירו למוצא התמים איך למצוא אותי ולהחזיר לי אותו.

3. להגן על הדיסק-און-קי בסיסמה.

נראה.

בינתיים אני עדיין מקווה למצוא את הצרור.

[עדכון - הבן שלי, ינעל אביו, מצא את הצרור שלי בחדר שלו. חיפשתי, אבל כנראה שלא מספיק באינטנסיביות. בכל זאת, כבוד לפרטיות של הנער. עכשיו אני צריך להסיק את המסקנות מהמחשבות שכתבתי כאן. ותודה על התגובות והרעיונות.]

בסוף מגרש החניה של מוזיאון המדע, ליד הצפרדע של האשפה, מוצב כלוב למיחזור מכשירי אלקטרוניקה. הכלוב הוצב על ידי חברת סנונית מיחזור, חברה שכנראה פשטה את הרגל.

אנשים זורקים את המכשירים שלהם אבל בשנתיים האחרונות אני לא זוכר שרוקנו אותו. אם תסתכלו טוב בתמונה תראו שהכלוב מלא עד מחציתו בקלטות וידאו ודיסקים. מה קורה לכל שאר המכשירים שנזרקים?

יש מי שצריך את מה שאחרים זורקים. בכל יום מגיעים אנשים לכלוב ומוציאים ממנו את המכשירים שנזרקים אליו. חלק מהמכשירים שנזרקים דורשים תיקון קטן ובחלקם אפשר להשתמש מייד. אני מניח שחלק מהמכשירים נלקחים בשביל החלקים.

למעשה, כלוב המיחזור משמש כמעין שוק שאליו מביאים אנשים אובייקטים ואחרים לוקחים ממנו אובייקטים וכל זאת בחינם ולתועלת שני הצדדים. המוזיאון נותן שירות לשני הצדדים.

עד כאן, שום דבר מיוחד. קורה כל הזמן על מדרכות הערים.

אבל מה עם אובייקטים דיגיטאליים?

האם יש לנו אובייקטים דיגיטאליים שאין לנו בהם צורך ולאחרים כן?

האם יש אובייקטים דיגיטאליים שהיינו יכולים לעשות בהם שימוש בחינם?

האם יש תועלת בשירות של החלפת אובייקטים דיגיטאליים בחינם?

או שאולי אובייקטים פיזיים ואובייקטים דיגיטאליים כל כך שונים שאין טעם להסיק מאחד לשני?

לא יודע עדיין. בניגוד להרבה מחשבות מופרכות שעוברות לי בראש, זאת התעקשה להישאר. אולי תצא ממנה איזו תועלת.

קיבלתי היום אימייל מפרוייקט "פעולה אחת ביום" שבו הם מודיעים לי שהפעולה הבאה שלהם היא למען הכפר בית סוריכּ.

ההודעה הזאת עשתה לי קווץ' בלב.

ב 2004 הוזמנתי להשתתף בהפגנה בבית סוריכ.

הבאתי את העפיפונים שלי. היתה רוח חזקה. העפתי את העפיפון שבתמונה ואז הוא נפל לקרקע מאחורי אחת הטראסות. משכתי את החוט אלי ולא היה עפיפון בקצה. חשבתי שהחוט נקרע ורצתי למקום אבל העפיפון לא היה שם.

העפיפון הזה היה פרוייקט התפירה המורכב ביותר שלי ואני מאד התרגזתי שלקחו לי אותו.

פניתי למארגן ההפגנה ודרשתי שידאג להחזרת העפיפון.

הוא אמר לי שיטפל בזה. הוא פנה לראש הכפר שנעלב ממעשה כזה שנעשה אצלו. למחרת קיבלתי טלפון שנמצאו שאריות שרופות של העפיפון.

אנחנו רגילים לקרוא (ואולי לכתוב) על מקרים שבהם מנסים לעזור לאנשים, נניח בהפגנות, ואז נתקלים בפגיעה של המשטרה, הצבא או מפגינים מהצד השני. הפגיעות האלה מחזקות את תחושת הצדק שבפעולה.

הסוג השני של הפגיעות, מהצד שמנסים לעזור לו, דובר קצת בזמן האחרון אבל לא הרבה יותר מזה. אני די בטוח שיש עוד מקרים אבל לא מדברים עליהם כי "לא נעים".

ההצדקות והרציונליזציות יכולות לעזור לא לרפות את הידיים במעשה השינוי.

אבל העפיפון שנגנב ממני בבית סוריכ ונשרף שם עדיין חסר לי.

אתמול השתתפתי באירוע עפיפונים בקיבוץ כפר רופין שבעמק בית שאן.

בבוקר בנו עפיפונים ואחה"צ העיפו. בבוקר היה כיף ואחה"צ היתה רוח חזקה וכמעט שלא עפו העפיפונים שנבנו בבוקר אבל זה לא מה שחשוב.

עומר, זה שהזמין אותי, סיפר לי שכשהוא היה ילד אבא שלו והוא היו בונים עפיפונים ממקלות ונייר ומעיפים אותם והיום כמעט אף אחד לא עושה את זה. למה זה קורה? הוא שאל אותי.

הסיבה היא האינטרנט והוזלת הייצור.

פעם, כדי שיהיה לך תחביב היית צריך לאסוף כלים וחומרים ולפתח תבונת ידיים.

היום, כל מה שצריך כדי שיהיה לך תחביב זה מחשב ואינטרנט. הכל נמצא שם, בכל תחום עניין.

אנשים כבר לא בונים מכשירים ובשביל לבנות רהיט צריך ציוד של נגריה.

בגלל הוזלת עלויות הייצור, כבר לא מתקנים מכשירים בבית. פשוט זורקים אותם וקונים חדש.

כשאני הייתי ילד בקיבוץ היו לנו שיעורי מלאכה שבהם למדנו לעבוד עם כלי עבודה. חלק ממיומנויות החיים הבסיסיות.

היום, ילדים לא יודעים להחזיק מסור. אולי מברג.

גם הילדים שלי לא יודעים לפתוח מכשיר ולבדוק האם יש איזה חוט משוחרר.

ואז נזכרתי במחשבה שגם היתה לי לפני כמה ימים.

הילדים שלי יודעים ואוהבים לבשל.

אבל לא רק הילדים שלי. נראה כאילו בישול הפך להיות תחביב נפוץ.

תכניות טלוויזיה המוקדשות לבישול ואפילו ערוצים שרק עוסקים בכך וכמובן בלוגים על אוכל ובישול (כמו בצק אלים שממנו לקחתי את התמונה).

נראה לי שבישול הפך להיות המוצא הפופולארי לצורך בטיפוח תבונות הכפיים. ממילא בכל בית יש מטבח. לא צריך שום דבר מיוחד כדי להתחיל בתחביב ואפשר לאט לאט  לרכוש כלי חדש, ספר חדש ומיומנות חדשה.

המטוטלת עוד תחזור וכבר רואים בעולם הגדול חזרה לתחביבים הכוללים בניה ותיקון כחלק מהתנועה האקולוגית והאנטי-צרכנית. זה עוד יגיע אלינו.