קיבלתי היום אימייל מפרוייקט "פעולה אחת ביום" שבו הם מודיעים לי שהפעולה הבאה שלהם היא למען הכפר בית סוריכּ.

ההודעה הזאת עשתה לי קווץ' בלב.

ב 2004 הוזמנתי להשתתף בהפגנה בבית סוריכ.

הבאתי את העפיפונים שלי. היתה רוח חזקה. העפתי את העפיפון שבתמונה ואז הוא נפל לקרקע מאחורי אחת הטראסות. משכתי את החוט אלי ולא היה עפיפון בקצה. חשבתי שהחוט נקרע ורצתי למקום אבל העפיפון לא היה שם.

העפיפון הזה היה פרוייקט התפירה המורכב ביותר שלי ואני מאד התרגזתי שלקחו לי אותו.

פניתי למארגן ההפגנה ודרשתי שידאג להחזרת העפיפון.

הוא אמר לי שיטפל בזה. הוא פנה לראש הכפר שנעלב ממעשה כזה שנעשה אצלו. למחרת קיבלתי טלפון שנמצאו שאריות שרופות של העפיפון.

אנחנו רגילים לקרוא (ואולי לכתוב) על מקרים שבהם מנסים לעזור לאנשים, נניח בהפגנות, ואז נתקלים בפגיעה של המשטרה, הצבא או מפגינים מהצד השני. הפגיעות האלה מחזקות את תחושת הצדק שבפעולה.

הסוג השני של הפגיעות, מהצד שמנסים לעזור לו, דובר קצת בזמן האחרון אבל לא הרבה יותר מזה. אני די בטוח שיש עוד מקרים אבל לא מדברים עליהם כי "לא נעים".

ההצדקות והרציונליזציות יכולות לעזור לא לרפות את הידיים במעשה השינוי.

אבל העפיפון שנגנב ממני בבית סוריכ ונשרף שם עדיין חסר לי.