בימים אלה מוחלף ה"מנוע" של אתר מוזיאון המדע.

לאחר ההחלפה, האתר יפעל על התשתית הפתוחה Drupal וייראה די בערך אותו דבר.

הפוסט הנוכחי הוא פוסט ראשון ב(אולי) סדרה של פוסטים שבהם אני אכתוב מה אני לומד בתהליך.

אחד התיסכולים שלי באתר הקיים הוא פרסום דפים בפייסבוק.

כאשר מפרסמים קישור בפייסבוק, פייסבוק ניגש לדף, מחפש בו תמונות ומציע להוסיף תמונה מהדף לקישור.

בהרבה מהדפים באתר המוזיאון (כמו זה) , יש באנר (כמו זה) בראש הדף. פייסבוק אף פעם לא מציע להציג את הבאנר ליד הקישור.

חקרתי וגיליתי שפייסבוק מזהה את התמונה אבל היא לא מתאימה לו. פייסבוק "לוקח" תמונות ריבועיות, תמונות ביחס 3X4, תמונות "עומדות" כמו זאת אבל לא תמונות ארוכות ושוכבות כמו הבאנרים באתר המוזיאון.

מה עושים?

אני לא רוצה לשנות את עיצוב האתר כדי שיתאים לקריזות של פייסבוק, אבל אני רוצה את הפונקציונאליות.

כדי שפייסבוק "ייקח" את התמונה צריך קודם כל לייצר אותה בפרופורציות המתאימות לו, ואז להציע לו אותה.

אפשר לייצר תמונה אונליין באופן אוטומטי על ידי כתיבת קוד PHP שייקח את תמונת הבאנר ויקטין אותה לפרופורציות המתאימות., נניח ככה

ועכשיו מה? איפה שמים את התמונה כדי שפייסבוק ייקח אותה אבל לא יראו אותה בדף?

אפשר אחת היא להגיד לפייסבוק איפה היא נמצאת על ידי שורה ב Header של הדף

<link rel="image_src" href="thumbnail.jpg"/>

אפשר שניה היא "לשתול" את התמונה איפה שהוא בדף ולהגדיר גודל של פיקסלים מועטים. המבקרים בדף לא ישימו לב לנקודה אבל פייסבוק יזהה את התמונה בגודל המקורי שלה.

בכל מקרה, הצורך להתאים את תיכנות האתר שאני מנהל לאתר חיצוני מעצבן אותי, אבל מה לעשות, זו הסביבה שבה אני פועל ואני לא יכול להתעלם ממנה.

ועוד דבר. אם אתם "משחקים" עם תמונות בדף ובודקים אם פייסבוק מזהה אותן, אתם צפויים להיות מתוסכלים כי פייסבוק לא ייראה את התמונות החדשות. לפייסבוק יש Cache . שימוש בכלי URL Linter יעזור לכם בשתי צורות. הראשונה היא שתראו איך פייספוק "רואה" את הדף שלכם. השנייה היא שכל צפיה בדף דרך הכלי, מרענן את ה Cache של פייסבוק עבור הדף שלכם

במסגרת העבודה שלי במוזיאון, מצאתי את עצמי אתמול מסביר לשלושה אנשים שונים מה היא שיטת זכויות היוצרים קראייטיב קומונס.

כדי שהיום לא אצטרך לחזור על ההסבר שוב, אני כותב את הפוסט הזה עבור עובדי המוזיאון. אני מקווה שגם אחרים יפיקו ממנו תועלת.

חוקי זכויות היוצרים נוצרו בתקופה שבה הפצה של תכנים היתה יקרה ולכן רוב היצירות שפורסמו נועדו למטרות רווח.

האינטרנט שינה את הכל.

עכשיו, הפצת תכנים היא זולה ואנשים יוצרים ומפיצים את היצירות שלהם בקלות ומעוניינים שאחרים ישתמשו בהן. אבל גם בעידן האינטרנט, אנשים לא רוצים לאבד שליטה על השימוש ביצירות שלהם.

לפני עשר שנים בערך עלה הרעיון של זכויות יוצרים המתאימים לעידן האינטרנט – Creative Commons

הרעיון הבסיסי הוא שהיוצרים יכולים לקבוע כמה פרמטרים לשימוש ביצירות שלהם.

ייחוס: אתה מאפשר למשתמשים להעתיק, להפיץ, להציג ולבצע את יצירתך המוגנת (או יצירות הנגזרות ממנה), אולם רק בתנאי שהם ייחסו לך את הקרדיט על היצירה.

ללא שימושים מסחריים: אתה מאפשר למשתמשים להעתיק, להפיץ, להציג ולבצע את יצירתך המוגנת (או יצירות הנגזרות ממנה), אולם רק בתנאי שזה נעשה למטרות ולשימושים לא מסחריים.

ללא יצירות נגזרות: אתה מאפשר למשתמשים להעתיק, להפיץ, להציג ולבצע רק עותקים זהים למקור של יצירתך המוגנת, ולא של יצירות אחרות הנגזרות ממנה.

שיתוף ברישיון זהה: אתה מאפשר למשתמשים להפיץ יצירות נגזרות של יצירתך המוגנת, אולם רק כאשר זה נעשה תחת אותם תנאי רישיון כמו של היצירה המקורית.

ליד כל יצירה באינטרנט שהיוצר בחר לפרסם תחת רשיון CC, אפשר למצוא קומבינציה של התנאים האלה.

לדוגמה – אנחנו שמחים שמשתמשים בתכנים שלנו מאתר המוזיאון, דורשים שלא ייעשה בו שימוש מסחרי וגם אנחנו דורשים שייתנו לנו קרדיט. מתאים שנשים רשיון CC באתר המוזיאון.

וגם בכיוון השני – בניוזלטר האחרון של המוזיאון השתמשתי בתמונות שמצאתי באינטרנט. מתחת לכל תמונה נתתי קישור למקור, כי אלה היו תנאי השימוש בתמונות האלה.

מה המשמעות של הרשיון לעבודתנו במוזיאון?

אנחנו יכולים למצוא באינטרנט תכנים בחינם ולהשתמש בהם על פי תנאי הרישיון. הימצאות תנאי הרישיון ליד היצירה מודיעים לנו שאנחנו לא צריכים לבקש רשות להשתמש בהם.

אם רואים סמל הדומה לזה בדף של יצירה באינטרנט – לחיצה עליו תוביל לדף המפרט את תנאי הרשיון.

אפשר לחפש תמונות, וידאו ומוזיקה ברשיון CC באתר Creative Commons Search

כמובן שמקרים של ספקות, בייחוד לגבי תכנים שנלקחו מהאינטרנט ומוצגים בתערוכות המוזיאון, כדאי וצריך לקבל ייעוץ משפטי מסודר.

לשאלתי, הבהירה לי עמליה קשת, מנהלת המחלקה לצילום וזכויות יוצרים במוזיאון ישראל, שהצגה של יצירה במוזיאון אינה שקולה לשיתוף. זאת אומרת שכאשר כתוב ברשיון היצירה 'שיתוף ברישיון זהה', מדובר רק במקרה שבו אנחנו מאפשרים לאחרים לקחת את היצירה שלנו שבה משולבת היצירה שלקחנו ממקום אחר.

(בפוסט הזה אני אשתדל לא לכלול שמות אם הם לא חיוניים. מי שמכיר, טוב. מי שלא, לא עקרוני.)

לפני שבע שנים (!) פרסם כתב בערוץ מחשבים של אתר Ynet סדרה של כתבות שבהן הוא כתב על בלוגים ישראליים. המוטיבציה שלו היתה טובה – לחשוף את קוראי האתר לז'אנר החדש (בישראל). הוא לא ביקש את רשות כותבי הבלוגים לחשוף את הבלוגים שלהם והתוצאה לא תמיד היתה נעימה.

אחת מכותבות הבלוגים נפגעה מהחשיפה ללא רשות וזה היה אירוע מכונן בתולדות הבלוגוספירה הישראלית.

התגבשה ההבנה שמצד אחד, מי שכותבים אתר שחשוף לעיני כל, אל ייתפלא אם מקשרים אליו ומתייחסים אליו. ומצד שני, בלוג הוא מקום פרטי והפנייה אליו מאתר חדשות גדול ללא רשות הכותב היא מעשה שעלול לפגוע.

ואז הגיע הפייסבוק.

פייסבוק הוא מקום פרטי, אבל הגדרות ה(אי)-פרטיות שבו מאפשרות חשיפת מידע אישי שהכותבים לא תמיד היו שמחים שהוא ייחשף.

פייסבוק הוא מקום אישי בהגדרה, ופרסום של מידע מהדף האישי ללא אישור הכותבים נעשית לרוב כאשר רוצים לחשוף ולגנות תופעות בחברה, כגון הצטלמות ליד פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים או פניות מיניות מטרידות.

ואז הגיע הטוויטר.

טוויטר הוא ערוץ פרסום וגם ערוץ שיחה בין חברים. יש בו רק הגדרת פרטיות אחת – חשבון סגור שצריך לבקש רשות מהכותב להתחבר אליו.

לפני כמה ימים פורסמה בערוץ המחשבים של אתר חדשות גדול כתבה ובה מרואיינת מתייחסת לציוץ שכתב מישהו לפני יותר משנה. הציטוט לא היה מדוייק והמצוטט לא אהב שמצטטים אותו בלי שהכותב יבדוק איתו. השיחה בין עורך הערוץ והמצוטט הלא מרוצה התקיימה לעיני כל בטוויטר.

בזמן האחרון מפרסם עידו קינן ב Ynet טור בשם "מהנעשה במולטיספרה" ובו הוא מדווח על התרחשויות בבלוגים, פייסבוק וטוויטר. נראה לי שמטרת הטור היא יותר "דיווח מהשטח של האינטרנט" מאשר חשיפת ידיעות סנסציוניות.

מסריקה שטחית, לא נראה לי שהציטוטים בטור עשויים להרגיז את המצוטטים. לשאלתי, כתב לי קינן:

בדרך כלל אני לא מודיע מראש למצוטטים, כי זה לא מעשי. אני משתדל לצטט רק סטטוסים וציוצים שחשופים לכל, כלומר לא חשבונות טוויטר סגורים ולא חשבונות פייסבוק שמוגבלים רק לחברים.

אז איפה אנחנו עכשיו?

עברו שבע שנים (!) מהאירוע ההוא, למדנו מה זה בלוגים, פייסבוק וטוויטר.

למדנו שהכל חשוף אלא אם כן יודעים איך לא לחשוף.

התבססו יחסי תועלת הדדית בין ערוצי הפרסום האישיים ובין התקשורת הממוסדת.

וברגעים אלה מתקיים בפיד שלי בטוויטר ויכוח האם חשיפה של מסרים פרטיים שנכתבו בפייסבוק הוא דבר ראוי.

ולסיום, אנקדוטה. לאחר שפרסמתי כאן בבלוג לפני כמה ימים את התרגום לפוסט של  Seth Godin, שלחתי לו אימייל שבו הודעתי לו על כך. בתשובה הוא החזיר לי אימייל של "אין בעיה". בחתימה הקבועה של האימייל שלו הוא כותב:

This note is off the record (blogs and tweets, too) unless we agree otherwise.

הוא יודע על מה הוא מדבר.

לקריאה נוספת: למה אנשים מתנהגים אחרת ברשת? מאת ירדן לוינסקי

היום הודיע דב מורן על כשלון ההנפקה של חברת מודו בבורסה בתל אביב. כתוצאה מכך יפוטרו כמה עשרות מעובדי החברה עד שהחברה תמצא מימון ממקורות אחרים.

אני חושב שמודו הוא נסיון אמיץ שראוי להערכה וכמובן שחייבים להעריך את דב מורן על M Systems ועל הדיסק און קי שכל אחד מאיתנו משתמש בו.

לכבוד הכישלון הנוכחי של דב מורן, תרגמתי את הפוסט Embracing the upcycle instead of the downcycle שפרסם היום Seth Godin.

האם אירוע מלחיץ גורם לסדרת אירועים שהופכת אתכם להיות עוד יותר לחוצים?

האם הערה של דמות סמכותית על התנהגות מסויימת שלכם גורמת לאותה התנהגות להיות עוד יותר גרועה?

האם כישלון אחד מוביל אתכם לעוד כשלונות?

השאלות האלה נשמעות פילוסופיות או אפילו פרדוקסאליות, אבל למעשה אני חושב שהן הסיבה העיקרית שבגללן אנשים מסויימים מצליחים ואחרים לא. אנחנו יכולים לבחור לסחרר את עצמנו כלפי מעלה או לסבול ולסחרר את עצמנו למטה.

שוטר מתווכח עם נער מתפרע. הנער מסלים את הוויכוח. השוטר מסלים את האירוע. מישהו נורה.

שיחת מכירות לא מתקדמת כי נראה ללקוח הפוטנציאלי שאשת המכירות לא בטוחה בעצמה. היא מגיבה בעוד פחות ביטחון. אין עיסקה.

נעשית טעות. הסיכויים נהיים יותר קטנים. בגלל החשש נעשית עוד טעות, ועוד אחת. ואז כישלון.

ג'יימס בונד הוא גיבור שככל שהעולם הופך קשוח יותר, הוא הופך רגוע יותר. מנצחים של תזמורות סימפוניות לא סובלים מהלחץ של ההופעה בקונצרט, הם נבנים ממנו.

אם פיגור קטן יוצר לחץ פנימי שמוביל למועקה ואז לשגיאות, אין פלא שאתם מוצאים את עצמכם בפיגור גדול. אם האופן שבו אתם מנהלים את החברה שלכם מובילה בהכרח למירוץ בלתי נפסק לתחתית, אין פלא שתמיד תאבקו לא לטבוע. בעיה קטנה מוגברת וחוזרת ובסופו של דבר מכריעה אתכם.

שירות לקוחות נכשל כאשר מתרחשות הסלמות הדדיות או כאשר אי הבנות לא נפתרות. הנהלה נכשלת כאשר מאבקי כח או בעיות בתקשורת מסלימים. חינוך נכשל כאשר תלמידים מגיבים למשוב שלילי ומתייאשים.

מי שמשתפר בגלל כשלונות תמיד יצליח יותר ממי שיגיב לכשלונות בעוד כשלונות. זה לא ב DNA שלכם, זה משהו שאפשר ללמוד או להימנע ממנו.

התגובה הראויה היא לא להתאמץ יותר, לחשוק שיניים ולסבול. התגובה שעובדת היא להבין את הסחרור למטה ולעצור אותו עוד לפני שהתחיל. אסור לכם להילחם בסחרור למטה, אתם צריכים לשנות אותו לסחרור אחר. זאת עבודה קשה, אבל פחות קשה מאשר להיכשל.

כאשר מוח הלטאה שלכם דוחף אתכם להירתע בפחד, זה האות שלכם לאמץ את הפחד ולעשות בדיוק את ההפך ממה שהוא דורש מכם. אולי זה לא יעבוד בפעם הראשונה ואולי אפילו לא בעשירית, אבל זו הדרך לסיחרור כלפי מעלה, סיחרור שבו כל אירוע שלילי מוביל ליותר, ולא לפחות.

הבוקר בדרך לעבודה ראיתי שתי משאיות חוסמות אחת את השניה בצומת וכל אחד מהנהגים מצפה מהשני שיזוז. שתי משאיות מאותו דגם.

המחשבה שלי היתה "הרי שניהם חברים, למה הם עושים את זה אחד לשני?"

ואז הבנתי את הטעות שלי.

העובדה ששתי המשאיות הן מאותו הדגם גרמה לי להניח שיש ביניהם קשר. למעשה, הן היו סתם שתי משאיות לא קשורות.

וזה הזכיר לי משהו שלמדתי לפני הרבה שנים בקורס 'מבוא לפסיכולוגיה חברתית' בקמרה אובסקורה. המרצה לימד אותנו שההתפתחות האנושית הטמיעה בנו את ההנחה ש'המוּכּר הוא האהוּב'.

ההנחה הזאת היא הבסיס להצלחה של הפירסום. אם כל הזמן נשמע 'קוקה קולה' ונראה את הסמל של 'קוקה קולה', כשישאלו אותנו מה אנחנו רוצים לשתות נגיד 'קוקה קולה' כי זה מה שאנחנו מכירים ולכן זה מה שאנחנו אוהבים.

כשאנחנו נוהגים במכונית מסויימת, המכוניות מאותו הדגם יבלטו לנו בכביש.

נשים בהריון ובני זוג של נשים בהריון פתאום שמים לב לנשים בהריון שמסביבם, למרות שכל הזמן הן היו שם.

להנחה 'המוּכּר הוא האהוּב' יש גם צדדים פוליטיים.

מכיוון ש'כולנו יהודים' אז כולנו אמורים לאהוב אחד את השני. אנחנו מצפים מעצמנו להיות סולידאריים כלפי הדומים לנו. הדומים לנו מצפים מאיתנו להיות סולידאריים כלפיהם.

אנחנו מניחים את זה גם כלפי השונים מאיתנו. אנחנו מניחים שהערבים אוהבים אחד את השני ויש ביניהם שותפות רק בגלל שהם ערבים.

להנחה 'המוּכּר הוא האהוּב' יש גם צד הפוך – 'עמית או טורף'.

מי שהוא לא 'אנחנו' הוא 'נגדנו'.

ההנחות האלה שזורות במחשבות שלנו ובהרגשות שלנו מבלי שנהיה מודעים להן.

ההנחות האלה משפיעות עלינו לחשוב ולהרגיש דברים שאם נבדוק אותם, נבין את ההטיות שלנו.

בעצרת לציון 15 שנה לרצח רבין, נאם יאיר גרבוז את הנאום ששמכל הנאומים שיקף ביותר את הרגשותי ומחשבותי.

ביקשתי ממנו את הנאום ואני מפרסם אותו כאן ברשותו

כשהיה יצחק רבין בן 16 בלבד הוא למד להשתמש בנשק ובהיותו תלמיד בבית- הספר "כדורי" הצטרף לשורות "ההגנה". בשנת 1941 בהיותו בן 19, התגייס רבין לפלמ"ח. יחד עמו התגייסו ולחמו צעירים, ממש ילדים, בני שש עשרה ושבע עשרה ושמונה עשרה. הם היו דור של אנשים אמיצים וחדורי תחושת חובה ושליחות, את נעוריהם הם הקדישו והקריבו למען המדינה שבדרך. אנשים בונים, מגינים וחולמים, שנאבקו בשלטון הבריטי,  שעסקו בעלייה, בהתיישבות וביצירת הבסיס להקמת מדינת ישראל וכוח המגן שלה. היום הזה אדבר כאן אך ורק אל ילדינו ונכדינו, אל אלה שגילם היום כגיל המתגייסים אז. היום אקרא להם בתחינה לעשות מעשה ולהתגייס להצלת המדינה שאנחנו נכשלנו בשמירתה ובעיצוב דמותה. לא קלה הקריאה הזו, כשם שלא קל להודות בכישלוננו ובאזלת ידינו ובצורך של הדור שלי להסתלק מהמפה הפוליטית. לא רק להתגייס אתם צריכים אלא אף להקים את התנועה והמסגרת שמתוכה תצאו להחזיר למקום האובדני הזה את שפיותו, את ערכי המוסר שיהיו נר לרגליו ואת התקווה וטעם הקיום. מנהיגות ישרת דרך אתם צריכים לגדל מקרבכם כי אלה שלנו, אלה שבחרנו, בגדו בנו, שיקרו לנו והפקירו אתכם.

שמעו ילדינו והאזינו נכדינו! במקום שנשאיר לכם מדינה מתוקנת, נאורה, רודפת שלום וצדק חברתי, אנו משאירים לכם מקום שניוונו והשחתנו אותו ועוד אנו מצווים עליכם לתקנו ולבנותו מהיסוד.

שלא כמו יצחק רבין ואנשי הפלמ"ח, אין אתם זקוקים לנשק חם לצורך משימתכם. אין אתם צריכים לרוץ בתעלות הקשר, לא להרוג ולא להיהרג, אלא להתחיל מחדש את הקרב על השלום ועל גורל החברה הישראלית. אתם צריכים למגר את הייאוש באמצעות החזון. מורשת רבין אינה רק לזכור ולהתאבל אלא לעשות ולשנות.

לפני חמש-עשרה שנים נרצח כאן ראש-ממשלת ישראל ונגדעה מנהיגות מהארץ והחל עידן העריצות השלטונית. חמש עשרה שנים אנחנו מתרכזים כאן בכיכר ומבטיחים ונשבעים ומטיחים…אך לשוא. אמרנו: לא נשכח ולא נסלח! ושכחנו. אמרנו: לא נאפשר לרוצח הנתעב לרצוח גם את תהליך השלום! ואפשרנו. אמרנו: ננקה מקרבנו את המסיתים ולא נתן לגזענות לעבור, אבל הם מתרבים ומרימים ראש ומקצינים ומשתגעים ומתנבאים ואינם מנסים כלל להסתתר מפנינו ולא להעמיד פנים נאורות ואין עליהם מורא וגם החוק לא מטריד את מנוחתם. חמש עשרה שנה אנו מתאספים להבטיח: די לכיבוש! ודי להשחתה שהוא גורם, אך לא רק שלא סיימנו את השליטה בעם זר אלא איבדנו את השליטה בעצמנו וארצנו נכבשה מבפנים על-ידי המתקראים מנהיגינו שאינם אלא חבורת נפוליונים, זחוחים, מנופחים, נהנתנים, מנותקים. אין להם חזון ואפילו לא תוכנית מעשית ופשוטה מלבד דבקותם בשררה והנאתם המושחתת ממנעמי השלטון. חמש עשרה שנה עמדנו ונשבענו: די לשכול! והמשכנו להרוג ולהיהרג.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר שהעם איננו מחולק כבעבר וכי צד אחד הכיר בכך שצריך משא ומתן ופשרה והצד השני הבין שלא רק הוא רודף שלום וכי לא הכול תלוי רק בנו.  יש מידה של צדק בדבריו של ראש-הממשלה, אלא שמידת הצדק כה קטנה שאין טעם להטריח את הצדק לכאן. אכן, העם שותק ונדמו כמעט קולות חילוקי הדעות… אבל כל זה קרה כי צד אחד יודע שהמשא ומתן איננו אלא הצגה ואחיזת עיניים והצד האחר יודע אף הוא שהכול עלי תאנה. אכן, בין אדישים לבין מיואשים אין באמת איבה כל כך גדולה. לאנשים בעלי דעה והשקפה אין אל מי לשאת עיניים. נכון; כשהכול כפופים ומושפלים ומרומים הם נראים מאוחדים יותר. פעם עוד אמרו שראש הממשלה מנותק מחלק מהעם, אבל לשם מה ינתק מר נתניהו את עצמו מחלק מהעם אם הוא יכול, ביחד עם חבריו מהקואליציה ומהאופוזיציה להיות מנותק מהעולם כולו. הם אינם שליחי ציבור. כל אלה הם הורסי ציבור. אני מציע לכם, בנינו ונכדינו, שהיום תהפכו את העצרת האחרונה הזו לגיוס הראשון.

אנו משאירים לכם מדינה הטוענת שכלכלתה טובה ויציבה – כי העניים אינם מעניינים אותה. מדינה הנושאת את דגל הדמוקרטיה אך מקיימת מדיניות גזענית. מדינה הרואה את מערכת החינוך קורסת ולא מבינה שעם מופתים, כמו אלה שעומדים בראשנו, אי אפשר כלל לקיים מערכת חינוך. האלימות והשנאה נעשו מחנכינו. לא עם הספר אנחנו ולא אור לגויים ואפילו לא אור לעצמנו. העיתונות טובעת בתוך האשפה שהיא מייצרת. הסאטירה נדמה. בגיל 19 התגייס רבין וכל חייו נשאר מגויס – מרביתם למלחמה ולהגנה ובאחרית ימיו גייס עצמו למלחמה על השלום ובה נפל. אתם חיים כיום במדינה שהפכה את השלום לאויב. אתם חיים בחברה שהפכה את ההומניזם לאיום.

תשאלו בודאי מדוע עלינו להתגייס אם הכול כל כך רע? ובכן, ראשית, כי אסור שהרע ינצח. ושנית – הארץ הזו היא שלכם ולא של מהרסיה. הגזענות והאלימות והבורות יפילו ויספו צדיק עם רשע אם לא נעצור אותן.

אתם נקראים להניף דגל של מדינה שבנייתה ויסודה הם פלא אנושי. כאשר תטיילו בארץ היפה הזו ותכירו את נופיה ואת דרכיה ושביליה, כאשר תלמדו להתענג על השפה העברית, כאשר תקראו את דפי ההיסטוריה שרשמו חלוציה, כשתתעמקו באוצרות מחשבת ישראל לדורותיה, כשתלמדו להעריך את האמנות החשובה הנוצרת כאן, כשתבינו עד כמה חשוב ללמוד את השפה הערבית כדי להגיע להבנה אמיתית עם אזרחינו הערבים ועם שכנינו… אם תמנו ותפרשו את כל אלה תמצאו שאתם מקבלים מדינה אשר למרות כל קלקוליה יושבת על תשתית מופלאה.

כל מה שתאחלו לעצמכם וכל מה שתייחלו לו ניתן להשגה אם, בניגוד לנו, תבינו שכך אי אפשר יותר, שאם נמשיך כך ולא נעצור ולא נשנה, מרחפת עלינו סכנה איומה מבית . התפקדו! והיאספו! וקראו לחניכי תנועות הנוער המתחדשות ולכל נערה ונער בעיר ובכפר.

היו אמיצים כמו האומץ של הבונים ולא כמו האומץ של ההורסים, כמו האומץ של האוהבים ולא כמו האומץ של השונאים, כמו האומץ של יצחק רבין ולא כמו שיגעון הגדלות של הטוענים שהם ממשיכיו. למדו אותנו – הוריכם שנכשלו, לחזור להיות אוהבי שלום ורודפי שלום. שאו עיניים למרחק. אל תעסקו באפשרי ובמצוי אלא ברצוי ובנחוץ. גם אם ההתחלה תיראה לכם אוטופיה זכרו שהאלטרנטיבה היא קטסטרופה.

הרבה לעג שפכו מנהיגינו הנלעגים על הצרוף "מזרח תיכון חדש" ואני מציע לכם לאמץ אותו אל ליבכם וללכת עמו בגדולות כי ההולכים בקטנות נעשים קטנים וקטנים ומזיקים מיום ליום.
אי אפשר כבר למלא את הכיכר כמו בעבר כי אי אפשר יותר לעסוק בעבר, במה שהיה ובמה שנקטע, לכן צריך להרים ראש ולשאת עיניים למה שיהיה. עליכם המלאכה לשלוח לביתם את אלה שהכול מגיע להם מאיתנו ולנו לא מגיע כלום מהם. חמש עשרה שנים עמדנו בכיכר וביקשנו שלום אך השלמנו עם העדרו. ביקשנו שתי מדינות לשני עמים וקיבלנו מדינה אחת מקולקלת שכרגע אינה טובה לאף אחד משני העמים.

כשאין סיכוי לשלום יש וודאות למלחמה. כשאין סיכוי לצדק וודאי שיפרח העוול. כשאין סיכוי לחברה מתוקנת פורח הניצול. כשאין סיכוי לחינוך יש סיכוי מצוין לבערות ולאמונות תפלות. כשיחידים צוברים הון ללא גבול ומידה אין ספק שחלקו יעשה את דרכו אל השלטון.  רבים מכם הדליקו נרות כאן בכיכר אחרי הלילה הנורא ההוא. הפכו את הנרות ללפיד וסלקו את החושך.

זיו פוגטש צייץ:

מילה אחת – כרום. שמעתי שהשועלאש משנים את השם לדוֹדוֹ

ההצהרה הזאת ביעסה אותי כי היא נגעה בהרגשה שלי שאולי באמת הגיע הזמן להיפרד מדפדפן הקוד הפתוח האהוב עלי ולעבור לדפדפן של הקונגלומרט הרע (גוגל, לא מיקרוסופט).

לפני שאני מחליף דפדפן בגלל ציוץ, בדקתי.

אלה הסטטיסטיקות של הדפדפנים שבהם השתמשו הגולשים לאתר המוזיאון.

רואים בבירור איך אחוז השימוש בפיירפוקס נשאר פחות או יותר קבוע (8, 10, 11.5 אחוזים) ואיך מזנק השימוש בכרום (0.5, 4.5, 11.5 אחוזים).

כמנהל אתרים, אני חייב להשתמש בדפדפן שבו גולשים לאתרים שלי המשתמשים בהם.

אין ברירה, אני חייב להתחיל להתיידד עם הכרום ולהשתמש בו באופן אינטנסיבי.