הבוקר בדרך לעבודה ראיתי שתי משאיות חוסמות אחת את השניה בצומת וכל אחד מהנהגים מצפה מהשני שיזוז. שתי משאיות מאותו דגם.

המחשבה שלי היתה "הרי שניהם חברים, למה הם עושים את זה אחד לשני?"

ואז הבנתי את הטעות שלי.

העובדה ששתי המשאיות הן מאותו הדגם גרמה לי להניח שיש ביניהם קשר. למעשה, הן היו סתם שתי משאיות לא קשורות.

וזה הזכיר לי משהו שלמדתי לפני הרבה שנים בקורס 'מבוא לפסיכולוגיה חברתית' בקמרה אובסקורה. המרצה לימד אותנו שההתפתחות האנושית הטמיעה בנו את ההנחה ש'המוּכּר הוא האהוּב'.

ההנחה הזאת היא הבסיס להצלחה של הפירסום. אם כל הזמן נשמע 'קוקה קולה' ונראה את הסמל של 'קוקה קולה', כשישאלו אותנו מה אנחנו רוצים לשתות נגיד 'קוקה קולה' כי זה מה שאנחנו מכירים ולכן זה מה שאנחנו אוהבים.

כשאנחנו נוהגים במכונית מסויימת, המכוניות מאותו הדגם יבלטו לנו בכביש.

נשים בהריון ובני זוג של נשים בהריון פתאום שמים לב לנשים בהריון שמסביבם, למרות שכל הזמן הן היו שם.

להנחה 'המוּכּר הוא האהוּב' יש גם צדדים פוליטיים.

מכיוון ש'כולנו יהודים' אז כולנו אמורים לאהוב אחד את השני. אנחנו מצפים מעצמנו להיות סולידאריים כלפי הדומים לנו. הדומים לנו מצפים מאיתנו להיות סולידאריים כלפיהם.

אנחנו מניחים את זה גם כלפי השונים מאיתנו. אנחנו מניחים שהערבים אוהבים אחד את השני ויש ביניהם שותפות רק בגלל שהם ערבים.

להנחה 'המוּכּר הוא האהוּב' יש גם צד הפוך – 'עמית או טורף'.

מי שהוא לא 'אנחנו' הוא 'נגדנו'.

ההנחות האלה שזורות במחשבות שלנו ובהרגשות שלנו מבלי שנהיה מודעים להן.

ההנחות האלה משפיעות עלינו לחשוב ולהרגיש דברים שאם נבדוק אותם, נבין את ההטיות שלנו.