יש לי חבר שהוא רופא. החברות התחילה באינטרנט ונמשכה ב"פנים אל פנים" ובין המשפחות. קוראים לו ד"ר אסי סיקורל.

אסי הוא רופא משפחה. רופא של אנשים, לא של מחלות.

אסי ביקש ממני לייעץ לו בקשר להיבטים האינטרנטיים של מאבק רופאי המשפחה במסגרת מאבק הרופאים הנוכחי. 80% מהעשייה הרפואית נעשית בקהילה והשאר בבתי החולים אבל דרישות רופאי המשפחה לא נמצאות בחזית המאבק ואפילו כמעט שלא בשוליו. רופאי המשפחה לא רוצים עוד כסף למשכורת אלא שיפור התנאים כדי שיוכלו לטפל טוב יותר בכולנו.

אסי סיפר לי על דרישות רופאי המשפחה. ביקשתי ממנו שינסח את הדרישות מנקודת המבט שלנו, של אלה שפוגשים את הרופאים במרפאה.

כשקראתי את מה שהוא כתב עלו בדמיוני הרופאים שאני פוגש במרפאה המקומית שלי בבית שמש ושמתי לב לתכונה משותפת אחת של כולם – קשה להם לחייך.

הם לא מחייכים כי הם עובדים בתנאים לא אפשריים. הראש שלהם מלא בצרות של עצמם ושל אחרים והם לא יכולים לפנות את עצמם אלינו. הם יכולים לעשות רק את המינימום הנדרש כדי לתת מרשם או להפנות אותנו הלאה לרופא מומחה.

בממוצע יש להם שבע דקות לפגוש אותנו בביקור והשבע דקות האלה כוללות שני טלפונים וכניסה אחת עובדי צוות המרפאה להתייעצות או לחתימה על מסמך.

רופאים מחייכים הם רופאים שמבצעים רפואה טובה.

כשאנחנו נכנסים לרופא/ה, אנחנו רוצים שהוא או היא יחייכו אלינו חיוך מזמין, רענן ואמיתי שיגיד – "אנחנו רוצים להיות כאן ועכשיו רק בשבילך."

הדרישה שלנו מאלה שמתקצבים את רפואת המשפחה מתמצית באמירה אחת פשוטה: אנחנו דורשים רופאים מחייכים.