לפני כמה זמן צילמתי בוידאו איזה אירוע במוזיאון. אחר כך לא מצאתי חלק חשוב ממה שצילמתי. חיפשתי וחיפשתי ולא הבנתי מה עשיתי לא נכון. העורכת שקיבלה את הקלטות דיווחה לי שבתחילת אחת הקלטות היו כמה פריימים מהאירוע שהצילומים שלו נעלמו.

כנראה שהחזרתי את הקלטת להתחלה כדי לצפות במה שצילמתי אבל לא הקפדתי לעביר לסוף ולכן הצילומים החדשים מחקו את הצילומים הקודמים.

היום האיכסון הוא על דיסק או על זיכרון RAM – Random Access Memory.  המכונות דואגות לכך שכל פעולה של כתיבה מתבצעת על מקום פנוי וכך לא נמחקים תכנים.

אני כבר לא רגיל להשתמש במכשירים שלא דואגים לכך שתכנים ששמרתי לא יימחקו.

אם לא בוצעה מחיקה, זה לא יימחק – אלא אם כן כל אמצעי האיכסון יתקלקל.

דאגה אחת של שימוש בטכנולוגיה ירדה מאיתנו.

ועוד סיפור על טכנולוגיה.

היום ישבתי עם שני הבנים שלי, שני חיילים. אחד זה עתה התגייס והשני ותיק. הותיק השתמש בביטוי "הפכתי דיסקית" וגם "נגעתי בקיר". שני הביטויי מציינים מעבר של חצי השירות.

סיפרתי להם שפעם קראנו לזה "להפוך תקליט". הרי, מה עושים צעירים? שומעים מוזיקה מתקליטים שצריך להפוך אותם פיזית כדי לשמוע את ההמשך. לכן, הביטוי "להפוך תקליט" היה כל כך טבעי וברור לדור שלי.

כשהטכנולוגיה של שמיעת מוזיקה מתקליטים הפכה להיות לא רלוונטית, הביטוי הפך להיות לא רלוונטי והיו צריכים למצוא ביטוי חדשים.

כמו העלמות סרט ההקלטה וסרט הצילום, האיכסון של המוזיקה נהיה רנדומאלי. היום שומעים מוזיקה מזיכרון בגישה רנדומאלית. מושג ה"אלבום" נעלם יחד עם האפשרות לשמוע מייד כל שיר שנמצא על גבי אמצעי האיכסון. מכיוון שהשתנו אמצעי האיכסון, השתנו המנהגים של שמיעת מוזיקה.

איכסון תכנים על גבי אמצעים פיזיים בגישה רנדומאלית נראית לנו היום מובנת מאליה. בדיוק כמו שצילום על פילם, הקלטה על סרט או שמיעת מוזיקה מתקליט היו לנו פעם מובנים מאליהם.

האם השלב הבא הוא חירות מהאיכסון הפיזי? אולי הכל יהיה מאוכסן במקום מרוחק וכל מה שיעשו המכשירים שלנו יהיה לשלוח את התכנים כדי שייכתבו איפה שהוא וישלפו אותם בשבילנו?

האם זו תהיה עוד דרגה של חירות או אולי המטוטלת תחזור וזה יהיה שיעבוד חדש?