אחת ההתנצלויות של פעילי המחאה היא "אנחנו לא רוצים להפיל את הממשלה, אין לנו שום דבר אישי נגד ביבי נתניהו".

ואני אומר – טעות.

הממשלה הנוכחית קמה בעקבות התכניות שהציגו המפלגות והאישים שהוצבו בראשיהן.

אלו האישים ואלו המצעים. אין אחרים.

מטרת המחאה הנוכחית היא שינוי החוזה בין העם ובין השלטון.

אי אפשר להחליף חוזה בזמן כהונת הממשלה.

כדי שיתקיים דיון על חוזה חדש, חייבת להתקיים מערכת בחירות שלקראתה כל מפלגת תדון בתוך עצמה ותחליט איזה חוזה היא מציעה לציבור. (כן אני יודע, שקרים של בחירות. ובכל זאת.)

בחירות עכשיו הן לא מטרה אלא כלי לדיון ציבורי על החוזה החדש שדורש הציבור.

פוליטיקאים ייעלבו ויגידו שזה אישי.

ציבורים גדולים שלא מעוניינים בשינוי יקראו לנו בשמות.

לא מזיז לנו.

אנחנו רוצים חוזה חדש.

אנחנו רוצים בחירות עכשיו.

* מקור התמונה – צילום: מנחם בנטוב

בשנת 2006 פעלתי למען מפלגת העבודה ועמיר פרץ. הקמתי אתר (שכבר לא קיים היום), חיברתי ואספתי טקסטים שמטרתם היתה לתת כלים בידי תומכי המפלגה לשכנע אחרים.

כחלק מהאתר, כתבתי יחד עם דני גוטויין את "הסיפור האמיתי". אני חושב שהוא עדיין אמיתי ורלוונטי.

פעם היו הרבה באמצע, מעט למעלה ומעט למטה.

ידענו שהמדינה פועלת לטובת רובנו.

ידענו שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו.

ידענו שההשקעה של המדינה באושר שלנו היא בגלל שאנחנו בני אדם.

בשנים האחרונות המדינה מוסרת את השליטה במשאבים, את מה שהיה שייך לנו האזרחים,  לידי קבוצה קטנה של עשירים.

השליטה במשאבים מובילה לשליטה בחוקי המשחק.

עכשיו מסתכלים עלינו דרך משקפי התועלת. אם אנחנו לא נועיל לעשירים, המדינה תשקיע בנו פחות.

חוקי המשחק פועלים יותר ויותר לטובת העשירים ופחות לטובתנו, האזרחים.

היום אנחנו לא בטוחים שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו.

צריך להפוך את כיוון התהליך.

צריך שהמדינה תייצג את האזרחים ואת האינטרסים שלהם ולא את בעלי ההון.

צריך להחזיר לנו את העתיד שלנו.

אני מציע למפגינים באוהלים להשתמש בטקסט הזה.

החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011 נכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. יוזם החוק הוא ח"כ זאב אלקין מהליכוד שהוא גם יו"ר הקואליציה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו אישר את החוק.

קיימת הסכמה רחבה שהחוק הזה הוא אחד מנקודות השפל בדמוקרטיה הישראלית.

אני חושב שגם קיימת הסכמה שתחילת ההתדרדרות ברצח רבין על ידי יגאל עמיר.

יש קשר עקרוני והיסטורי בין הרצח ובין החוק וחייבים להצביע עליו.

היום אני אגיע לאנדרטה לציון רצח רבין בתל אביב ואניח עליה פרחים.

אני מציע גם לכם לעשות זאת, ולעודד אחרים לעשות זאת.

האנדרטה צריכה להיות מכוסה בפרחים טריים עד שחוק החרם ייצא מספר החוקים של מדינת ישראל.

מקור התמונה

אם היו שואלים אותי אתמול בבוקר מה זה "נינו אבסדזה" בטח הייתי מנחש שזה שם של תבשיל במסעדה גרוזינית.

נינו אבסדזה היא חברת כנסת במפלגת קדימה.

אתמול בערב, אני חושב לראשונה בתולדות הבית שלנו, פתחתי את הטלוויזיה על ערוץ 99 כדי לראות ולשמוע את הדיון בכנסת על חוק החרם, או כפי שהוא ידוע באופן רשמי החוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011

בשידור נתקלתי לראשונה בח"כ אבסדזה.

הנה מקצת מהדברים שהיא אמרה:

בפעם הראשונה, אדוני היושב-ראש, אני חושבת שאני כמו רוב העולים מברית-המועצות לשעבר, ואני כאן על דוכן הכנסת עומדת ומתביישת שאחד מאיתנו יזם את החוק שמחזיר אותנו לא לברית-המועצות לשעבר, תקופת שנות השבעים ושמונים, אלא מחזיר אותנו לגולאגים. ומי שלא יודע מה זה, זה מחנות ריכוז של סטלין.מחזיר אותנו לק.ג.ב, ובולשביזם של ק.ג.ב – לא פחות ולא יותר. זה לא ברית-המועצות – מודל שאני גדלתי. זה ברית-המועצות של שנות השלושים.

זה ברית-המועצות שבעל הלשין על אישה, אחות על אח, ילד על אבא. מי שלא יודע, וחלקם כן יודעים, הסמל של ילד בברית-המועצות היה פבליק מורוזוב שהלשין על אבא שלו לקומוניסטים שאבא לא היה מספיק בולשביק. קומוניסטים תפסו והרגו את אבא, והוא היה הסמל. זה מה שאתם רוצים, על הסמלים כאלה? ואני חוזרת, אני מתביישת שאחד מאיתנו העלה את החוק הזה. זה בושה וחרפה של העלייה הגדולה שהיא גאווה גדולה של מדינת ישראל.  ואני עוד לא ראיתי איש ציבור, פוליטיקאי, או בן-אדם פשוט ברחוב שאמר שאנחנו לא גאווה הגדולה. פעם ראשונה אני עומדת ומתביישת. אבל, הבעיה היא שגם מיליון איש, ועוד כל ישראלי ששומע אותנו היום לא רוצה לחזור לתקופות האפלות, וזה מה שאתם רוצים.

אתה יודע למה? אני לא חושבת שיש כאן בן-אדם שלא זוכר המילים הידועות של ראש הממשלה היום, וגם דאז: הם מפחדים. רק שהוא דיבר אז על התקשורת, ולשמחתי הגדולה התקשורת במדינת ישראל לא פוחדת מאף אחד. אבל, היום יש שרשרת אחרת. אלה שרוצים חוק חרם, שלדעתי זה חוק חרם על מדינת ישראל, הם מפחדים מחופש הביטוי. אתם פוחדים מאלה שיכולים לדבר, לקום ולומר: זה לא יעבור, וזה לא יכול לקרות במדינה דמוקרטית.

זה מה שאני לא רוצה, שנגיע לסיטואציה שאנחנו מחפשים את האויב הפנימי. כי זה עוד פעם, זה נגמר, זה נגמר בבולשביזם. וזה מה שאתה רוצה כי אתה פוחד.

כי אתה פוחד כי אתה כמוני. ואתה בן-אדם אינטליגנטי, ואתה כמוני יודע מה ברכט אמר בתקופה קשה, יותר קשה ממה שאנחנו נמצאים היום. הוא אמר שאת הרוח אי-אפשר לעצור מאחורי סורג ובריח, וזה נכון. ואתם לא יכולים לעצור, בגלל זה אתם רוצים לסתום פיות לכל אחד -  מי שלא חושב כמוכם, מי שלא קיצוני כמוכם, כי דמוקרטיה זה באמת חופש ביטוי. זה באמת חופש ויכולת לדבר של כל אחד.

אבל, אם מי שהדמוקרטיה חשובה לו יודע לכבד את מה שהאחרים חושבים, גם הצד השני צריך לכבד שיש פה אנשים שלא רוצים שרשרת חוקים אנטי-דמוקרטיים, אנטי-אנושיים, בלתי נורמאליים. וזה מה שהייתי מאוד מאוד מאוד רוצה ומקווה שלא יקרה פה.

אני עוד פעם, אני מתביישת. אבל, אני מקווה שלאנשים שלפני עשרים שנה חגגו התפרקות של ברית-המועצות, ואחרי זה באו והפכו לחלק בלתי נפרד, כל-כך חשוב של מדינת ישראל, לא תהיה בחיים, לעולם לא תהיה סיבה להתבייש כמו שאנחנו מתביישים היום מהחוק הבולשביקי, הסטליניסטי, והכי אנטי-דמוקראטי שאי-פעם נשמע בכנסת הזאת. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

לפני שבוע וקצת גוגל העלו את הרשת החברתית שלהם גוגל פלוס.

מאז התמלאה הרשת פוסטים ומאמרים שמסבירים לגוגל/פייסבוק/טוויטר מה הם צריכים לעשות או מה הם היו צריכים לעשות כדי לזכות בתחרות על בכורת הרשתות החברתיות ולהרוג את המתחרים.

סלחו לי, אבל דעתכם על שוק הרשתות החברתיות לא מעניינת אותי.

מעניין אותי לדעת האם השימוש האמיתי שלכם ברשת החברתית החדשה הועילה לכם באיזו שהיא צורה.

מעניין אותי לדעת איך אתם משתמשים בה אחרת מאשר ברשתות חברתיות אחרות.

מעניין אותי לדעת מה למדתם על עצמכם, על אנשים אחרים ועל רשתות חברתיות בכלל בעקבות השימוש שלכם בגוגל פלוס.

מעניין אותי לדעת איך אתם מתכוונים להשתמש ברשת החברתית החדשה.

מעניין אותי ללמוד מכם.

אנא, למדו אותי משהו כדי שאשתמש טוב יותר בגוגל/פייסבוק/טוויטר.

תודה.