נחי אלון שלח, אביב טטרסקי פרסם בבלוג דהרמה אקטיביסטית בישראל ואני מעתיק לכאן.
אם מה שמתרחש בשבועות אלו בישראל הוא מחאה ותו לא, לא יקרה שינוי. מחאות אינן משנות את המציאות, מאבקים משנים אותה. מחאה אינה יותר מאשר ביטוי של דעה, תקווה, תוך ציפייה שהצד השני יבין את הכאב והזעם וישקול מחדש את מעשיו. מה שנקרא, "להאזין לרחשי לב הציבור". אבל ממשלות אינן רוצות וגם אין להן סיבה לשנות את המדיניות שלהן אלא אם כן הן פוגשות עוצמה שמחייבת אותן לעשות זאת.
צבירת עוצמה נעשית אך ורק דרך מאבק. מאבק שיוצא נגד הסדר הקיים שהממסד מוקיר ומתאמץ לשמר. מאבק מסוג זה מחייב נכונות של הנאבקים להקריב אנרגיה, זמן, משאבים, נוחות, כסף וכו'. יתר על כן, על הנאבקים והנאבקות להיות מוכנים להפר תקנות לא צודקות (למשל, חוקים האוסרים על מחאה) ואפילו להסתכן באלימות של הממשלה ובעונשים שיוטלו עליהם דרך המערכת השיפוטית ובדרכים אחרות. לצפות לתוצאות קלות ומהירות הינו ההיפך מעוצמה: עוצמה משמעה גם יכולת עמידה. הנכונות להקריב מהווה כוח מוסרי וכוח מעשי שיכול לאלץ את הממשלה להתייחס ברצינות למאבק במקום לפטור אותו כהפרעה חסרת חשיבות. הכוח הזה יכול גם לגייס התלהבות ותמיכה של אלו שטרם הצטרפו למאבק.
על מנת לטשטש את העובדה שהן ניצבות בפני כוח אמיתי, ממשלות נוטות לכנות מאבקים כ"מחאות" (כלומר, מעשה חיובי אך תמים) או "הפרות סדר" (כלומר, מעשה שלילי ולא פטריוטי).
הבה ננטוש את המושג המנומס, הנייטרלי ולחלוטין לא מתאים של "מחאה" ונכריז בקול ברור שאנחנו נאבקים על מנת לגרום לממשלה לשנות את המדיניות, סדרי העדיפויות והמעשים שלה. אנחנו נכונים לשלם את המחירים הדרושים.
מ מח מחא מחא מחאה מחארצי…
מאבק… לא מחאה… רעיון טוב, עכשיו צריך להכניס אותו ללבבות. מעתה אומר מאבק האוהלים, מאבק הצדק החברתי, המאבק על מדינת הרווחה, מאבק רופאי הקהילה.
מאבק זו מילה מצויינת. לא מלחמה. מאבק.
לא צריך להיות אלימים יותר מידי, זה לא יפה ולא חינוכי ולא מוביל למקומות טובים – פשוט לא להגיע לעבודה – זה הכל.
ואפשר להמשיך עוד: להפסיק לצרוך, לצרוך במקומות קטנים ולא אצל טייקונים ועוד. נראה לי שהכוון הזה יביא תוצאות ללא אלימות.