הפוסט הזה התחיל בנחל דן שבצפון, בחופשה המשפחתית.

הפוסט הזה יוצא מהמוח שלי למסך כמעט בלי עריכה. מבולגן.

בבוקר טיילנו באופניים ליד קיבוץ דפנה. שחינו ושיכשכנו באחד היובלים של נחל דן. בין שיחי פטל ועצי תאנה, בין ענפי עצים שנסחפו בדרך ואי הסדר הטבעי המקובל.

בצהריים נסענו לתל דן. מסודר. ממושטר. יש רק מקום אחד במסלול המסומן "בריכת שיכשוך". בכל שאר המסלול המים הם כמו נרות חנוכה – לראותם בלבד.

הארגון והסדר עוררו בי כעס. שנאתי אותם. הבנתי למה צריך למשטר את הטבע – כדי להגן עליו מפני ההמונים. אבל בכל זאת, שנאתי את זה.

וכל הזמן חשבתי על המאבק ועל דברים שאנשים כתבו בעד או נגד אנשים במאבק שצריכים לעשות או לא צריכים לעשות דברים יותר טוב או יותר נכון.

ואני אומר -יאללה בלגאן!

ככל שהמאבק יהיה יותר מסודר, לממשלה יהיה יותר קל לדבר איתו ולמוסס אותו.

ככל שהמאבק יהיה יותר מבולגן, לממשלה לא יהיה עם מי לדבר ואת מי למשטר.

כשמקיימים וויכוחים על הכיוון של המאבק ועל המטרות ועל התכנית, מבזבזים כוח ומסייעים לממשלה.

ככל שיותר אנשים עושים יותר מ"מה שבא להם" בלי להתחשב בטקטיקה ואסטרטגיה, יותר טוב.

ככל שיהיו יותר קולות שנאבקים על הצרכים והרצונות והשאיפות שלהם, יותר טוב.

זה מתחיל להיות קשה כשאתה נאבק ומישהו אחר רואה בך מישהו שצריך להאבק בו. יהודים, ערבים, לבנים, שחורים, מרכז, פריפריה.

איפה הסולידריות? למה פתאום אתה נגדי? הרי אני בעדך!

חשוב אבל פחות.

בוא – תאבק גם אתה. אפילו אם אתה נאבק בי.

ככל שיהיו יותר נאבקים, ככל שיהיה יותר בלגן, כך יש יותר סיכוי שישתנה פה משהו.

יאללה בלגן!