היום חזרה מנהלת המוזיאון מפגישות באירופה. היא מסרה לי ד"ש חם מעובדת במוזיאון המדע של קופנהאגן שסיפרה לה שהאירוע שהיה לנו במסעדה בנאפולי נחרט בזכרונה.

מעשה שהיה כך היה.

המוזיאון שותף בפרוייקטים במימון האיחוד האירופי בנושאי מדע וחברה.

במסגרת פרוייקט TWIST לקידום נערות לבחירה במדע וטכנולוגיה נסענו דפנה ואני מהמוזיאון לסדנה בנאפולי.

אחרי יום הסדנה הראשון נסענו כולנו למסעדה הצופה על מפרץ נאפולי כדי להתרענן מהעבודה ו"להתגבש".

אחרי שהתארגנו וביקשנו את התפריט גילינו שארוחה רגילה שם תעלה לכל אחד מאיתנו 50 יורו.

כל אחד מהמשתתפים מקבל סכום מסויים של אש"ל ממקום העבודה שלו ומשלם מכיסו את ההוצאות.

בישראל הסטנדרד נמוך בהרבה מאשר בארצות מערב אירופה ולכן היה ברור לדפנה ולי שהארוחה הזאת תצרוב חור רציני בכיס שלנו.

אני סיפרתי להם שאני חי בקיבוץ, אני סוציאליסט לא עשיר ולכן אני לא יכול להרשות לעצמי את הארוחה.

התנצלנו, קמנו וחזרנו למלון. אחר כך יצאנו לעיר ואכלנו פיצה נאפוליטנית אמיתית הרבה יותר זולה במסעדה מאד נחמדה.

לא היה פשוט להגיד "אין לי כסף, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי ולכן לא אשאר איתכם".

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר מלפני שנה או יותר, לפני פרוץ המחאה. כבר אז לא היה לי כסף לדברים שאנשים אחרים בקבוצה החברתית הרחבה שלי יכולים להרשות לעצמם.

עד לפני כמה חודשים היה צריך אומץ אישי להגיד "אני לא יכול להרשות לעצמי". היה מקובל חברתית שרק לעניים מותר להגיד את זה. אנשים שעברו איזה סף בושה.

עכשיו אני יכול להגיד את זה יותר בחופשיות – לעצמי ולאחרים.

האמירה "אני לא יכול להרשות את זה לעצמי" היא אמירה חזקה. אמירה שלפעמים מערבבת קרביים לאומר ולשומעים.

הרבה פעמים אנחנו לא אומרים את זה לאנשים הקרובים לנו כדי לא להביך את עצמנו ואותם אבל אנחנו חייבים להתחיל ולהמשיך להגיד את זה. באופן אישי ובאופן ציבורי.

רק ככה דברים ישתנו כאן.

- – - -

בקשה מהעיתונות: הפוסט הזה נגע ברבים ויש לי תחושה שהוא אולי יצוטט בעוד מקומות. אם אתם רוצים לצטט ממנו, אנא צרו איתי קשר לפני כן. יש לי סיבות טובות לבקשה. תודה.

יום אחר אמיתי סנדי מפרסם בטוויטר את התמונה הבאה

מוחו הפרוע של הקריקטוריסט הנודע אנגלמאייר גילה את הפוטנציאל החבוי בסטיקרים שלי, הוא התעלל בהם וגרם לי להיות מאד גאה.

אז אחרי שצחקנו ונהנינו, חשוב לזכור שהמאבק עדיין לא הסתיים. יש קצת הצלחות אבל הדרך עוד קשה וארוכה.

בתל אביב נחנוך מחדש את כיכר רבין עם ההפגנה שלנו. יש הפגנות באותו ערב בכל הארץ. ראו כאן פרטים.

אני אחלק את הסטיקרים שלי. מיצאו אותי ובקשו אותם ממני.

ואם זה עדיין לא שכנע אתכם, קבלו עוד ציצי חברתי.

זה הוא מקור התמונה

ראיתי את התמונה הזאת באתר occupyweb.org. באתר הזה יש נהר של  תמונות מהמחאה הגלובאלית. יש גם נהר של חדשות מכל אתרי ה Occupy השונים. מומלץ לבקר מדי פעם ולראות איך בכל העולם, בכל השפות, אומרים בערך אותו הדבר.

ישנם אנשים שעברו ניצול או תקיפה מינית והתגברו פחות או יותר על הקושי ואז קריאה על הנושא מחזיר אותם לטראומה הישנה.

בתרבות האינטרנט, כאשר כותבים על נושאים כאלה, מקובל לכתוב בהתחלה "זהירות טריגר" כדי שמי שירצו יוכלו לחזור אחורה ולא להיפגע.

שחרור האסירים בעיסקת שליט הוא טריגר ענק להרבה אנשים.

 בעקבות החדשות על העיסקה לשחרור גלעד שליט כתב בטוויטר דביר וולק:

ביום שבת האזכרה של אבא שלי. השבוע לפני 9 שנים הוא חטף כדור בראש כשתפס טרמפ שעבר בשטחים. אחרי יומיים ניתקו את המכשירים, וחתמתי על תרומת אברים

חוץ ממנו הם גם חיסלו ממארב משפחה, כולל וידוא הריגה מטווח אפס

בלי קשר לדעתי הכללית על כל העיסקה הזו של גלעד שליט וכל השיט הזה; הנחמה היחידה שהיתה לי מכל העניין, זה הידיעה שתפסו את הרעים ויש סוג של צדק

אני מאוד מקווה שהם לא ברשימת השחרור, ושעל רצח של חמישה אנשים כולל ילדים אתה לא מקבל שמונה שנים בכלא והביתה

ממשלת ישראל – יש סיכוי שתודיעו למשפחות שהמחבלים שרצחו את האהובים שלהן משתחררים? נגיד איזה מכתב התנצלות? טלפון? או שכרגיל תשימו עלינו זין?

דבירסקי ואני נמצאים באותה "חבורת אינטרנט ישראלי" כבר לא מעט שנים ולא ידעתי את הסיפור הזה עליו.

אני מניח שיש עוד אנשים בסביבה הלא ממש קרובה שלי שגם להם יש סיפורים דומים.

מהקריאה של דבירסקי הבנתי שיש בימים האחרונים הרבה אנשים שהחדשות השמחות של שחרור גלעד שליט מהווה בשבילם טריגר לתקופה הנוראה שבה הם נפגעו מטרור פלסטיני – או בעצמם או שהם בני משפחה של נפגעים.

אני מציע שבימים הקרובים, כאשר אתם כותבים בשמחה על העסקה, בטוויטר או בפייסבוק או בכל מדיום אחר, זיכרו שאולי קוראים אתכם אנשים שעוברים עכשיו תקופה נוראית.

חישבו עליהם ואולי אפילו תכתבו על כך משהו מראש, באמת, לא כדי לצאת ידי חובה ונימוס.