היום חזרה מנהלת המוזיאון מפגישות באירופה. היא מסרה לי ד"ש חם מעובדת במוזיאון המדע של קופנהאגן שסיפרה לה שהאירוע שהיה לנו במסעדה בנאפולי נחרט בזכרונה.

מעשה שהיה כך היה.

המוזיאון שותף בפרוייקטים במימון האיחוד האירופי בנושאי מדע וחברה.

במסגרת פרוייקט TWIST לקידום נערות לבחירה במדע וטכנולוגיה נסענו דפנה ואני מהמוזיאון לסדנה בנאפולי.

אחרי יום הסדנה הראשון נסענו כולנו למסעדה הצופה על מפרץ נאפולי כדי להתרענן מהעבודה ו"להתגבש".

אחרי שהתארגנו וביקשנו את התפריט גילינו שארוחה רגילה שם תעלה לכל אחד מאיתנו 50 יורו.

כל אחד מהמשתתפים מקבל סכום מסויים של אש"ל ממקום העבודה שלו ומשלם מכיסו את ההוצאות.

בישראל הסטנדרד נמוך בהרבה מאשר בארצות מערב אירופה ולכן היה ברור לדפנה ולי שהארוחה הזאת תצרוב חור רציני בכיס שלנו.

אני סיפרתי להם שאני חי בקיבוץ, אני סוציאליסט לא עשיר ולכן אני לא יכול להרשות לעצמי את הארוחה.

התנצלנו, קמנו וחזרנו למלון. אחר כך יצאנו לעיר ואכלנו פיצה נאפוליטנית אמיתית הרבה יותר זולה במסעדה מאד נחמדה.

לא היה פשוט להגיד "אין לי כסף, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי ולכן לא אשאר איתכם".

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר מלפני שנה או יותר, לפני פרוץ המחאה. כבר אז לא היה לי כסף לדברים שאנשים אחרים בקבוצה החברתית הרחבה שלי יכולים להרשות לעצמם.

עד לפני כמה חודשים היה צריך אומץ אישי להגיד "אני לא יכול להרשות לעצמי". היה מקובל חברתית שרק לעניים מותר להגיד את זה. אנשים שעברו איזה סף בושה.

עכשיו אני יכול להגיד את זה יותר בחופשיות – לעצמי ולאחרים.

האמירה "אני לא יכול להרשות את זה לעצמי" היא אמירה חזקה. אמירה שלפעמים מערבבת קרביים לאומר ולשומעים.

הרבה פעמים אנחנו לא אומרים את זה לאנשים הקרובים לנו כדי לא להביך את עצמנו ואותם אבל אנחנו חייבים להתחיל ולהמשיך להגיד את זה. באופן אישי ובאופן ציבורי.

רק ככה דברים ישתנו כאן.

- – - -

בקשה מהעיתונות: הפוסט הזה נגע ברבים ויש לי תחושה שהוא אולי יצוטט בעוד מקומות. אם אתם רוצים לצטט ממנו, אנא צרו איתי קשר לפני כן. יש לי סיבות טובות לבקשה. תודה.