הפרשה המביכה השבוע שבה שר הדתות ביטל את ההסכמה לרבני צהר להשיא ולאחר מכן חזר בו, עודדה אותי לכתוב סוף סוף את סיפור החתונה שלי.

בשנות השמונים (מי שהיום) אשתי ואני חיינו בקיבוץ לוטן בערבה. קיבוץ רפורמי.

כאשר החלטנו להתחתן, היה לנו ברור שהרבנות השנואה לא תהיה מעורבת בחיים שלנו.

יותר מכך, החלטנו שאפילו רב רפורמי לא ישיא אותנו.

האמנו שהמשמעות של החתונה היא טקס  משותף של הזוג ושל הקהילה שבה הם חיים. טקס הנישואין הוא טקס אישי וקהילתי ואין צורך לערב בו אנשים זרים.

המשמעות של סוג כזה של טקס היא שאנחנו לא נהיה רשומים בתעודת הזהות כנשואים.

ההורים שלנו חששו מכך.

אנחנו יצאנו למסע לימודים שבו חקרנו את הנושא גם מבחינה הלכתית וגם מבחינה אזרחית.

יום אחד כאשר היינו בירושלים נפגשנו עם שופט בית המשפט העליון בדימוס חיים כהן בביתו. ולמה דווקא חיים כהן?

ב 1966, כאשר היה חיים כהן שופט בבית המשפט העליון נשא את מיכל זמורה לאשה בנישואין קונסרבטיביים בניו יורק. הסיבה לנישואין אלה היתה שהם לא יכלו להינשא בישראל בגלל שהוא  כהן והיא גרושה ועל פי ההלכה אסור להם להינשא. הרב הקונסרבטיבי "החליק" את העניין הזה והשיא אותם. כל הפרשה זכתה לפרסום רב והיתה סוג של שערוריה.

ישבנו אצל השופט העליון בדימוס במטבח ביתו והוא אישר את שכבר ידענו – אין שום בעיה לזוג לחיות כמשפחה בישראל בלי לשנות הסטטוס בתעודת הזהות ל"נשוי".

כאשר אמרנו להורים שלנו ש"שופט עליון אמר שזה בסדר" כבר לא היה להם מה להגיד.

כבר עשרים וחמש שנה אנחנו נשואים ורשומים בתעודת הזהות כרווקים – מגדלים ילדים, משלמים מיסים ומשכנתא ולא נתקלנו בשום בעיה פורמאלית.

הייתרון של הרישום "רווק" בתעודה הזהות הוא במפגש עם פקידים למיניהם. כאשר הם שואלים על כך, זו ההזדמנות שלנו להסביר להם את הרעיון. לפעמים הם אפילו מבינים.

- – -

תשובות לשאלות נפוצות.

ש: למה לא נסעתם לקפריסין להתחתן?

ת: אין צורך בכך. 25 שנה של נישואים הוכיחו זאת.

ש: ומה עם הילדים?

ת: טוב תודה הכל בסדר. הם רשומים בתעודות הזהות של שנינו. אחרי הלידה הייתי צריך לחתום בבית החולים על הרכה שלי באבהות. הילדים לא ממזרים. ממזר הוא ילד שנולד לאשה נשואה שאביו הוא לא בעלה. מבחינה הלכתית הילדים שלנו הם פשוט בניה של אשה לא נשואה.

ש: ומה אם תרצו להתגרש?

ת: נוכל להיפרד בהסדר משפטי אזרחי. אם אחד מאיתנו ממש ירצה לפגוע בשני ובערכים המשותפים שלנו, יוכל להביא את העניין לבית דין רבני.

החדשה העצובה של אתמול על הילדה בת השלוש שנשרפה במכונית ליד ביתה הזכירה לי פוסט שאני מתכוון לכתוב כבר הרבה זמן.

לפני כמה חודשים היתה אצלנו במוזיאון הדרכת כיבוי אש – כנדרש לעובדי מקום ציבורי.

הרצה לפנינו קצין כבאות, מרצה מוכשר. ניצל את העובדה שהוא מרצה במוזיאון מדע ודיבר איתנו ברמה שהיא כנראה יותר גבוהה מהמקובל.

הדבר החשוב ביותר שאני זוכר מההרצאה הוא – מכוניות לא מתפוצצות.

בסרטים מכוניות מתפוצצות בשביל הרושם.

הכבאי שהדריך אותנו סיפר לנו שאחד המראות העצובים שנחקקו אצלו בשנים רבות של כיבוי אש הוא אשה שנשרפה למוות מול עיניו במכונית שאנשים עמדו מסביבה וחששו להתקרב ולכבות. המכוניות המתפוצצות בסרטים גרמו למותה של אותה אשה.

בחיים – מיכלי הדלק של המכוניות מכילים אמצעים המונעים התפוצצות. יש בהם מנננונים שפורקים את הלחץ הפנימי לפני שיכולה להיווצר התפוצצות.

רציתי לבדוק האם הטענה נכונה.

ביוטיוב יש הכל, נכון? חיפשתי סרטונים של מכוניות בוערות ומתפוצצות. ההתפוצצויות היחידות שמצאתי הן של מכוניות מירוץ (שבהן משתמשים בדלק באוקטן מאד גבוה) והתפוצצויות של מכוניות בסרטים. מה שנדמה כהתפוצצות בסרטונים הבאים הוא מקסימום התפוצצות של הצמיגים בחום או הצתה של דלק שנשפך החוצה מהמיכל. בסרטונים רואים איך מכבי האש לא חוששים להתקרב למכוניות ולכבות אותן. אם הם היו חוששים שיש סכנה לחייהם מהתפוצצות, הם לא היו מתקרבים כל כך למכוניות.

Cars exploding in Car Transporter Lorry fire , Watch This 4 – 18 Wheeler Explosion , Mercedes CL 500 CL500 on fire explodes blows up, Car blows up

המשמעות החשובה של העובדה הזאת היא שאם אתם נתקלים במכונית בוערת, ויש סיכוי להציל אנשים ורכוש, אל תחששו לפעול. המכונית לא תתפוצץ.

אם המכונית שבהם אתם נוסעים נשרפת, עיצרו בצד, ופתחו את מכסה המנוע רק קצת. אל תפתחו את מכסה המנוע למעלה כדי שלא ייכנס עוד חמצן והאש תיגבר. אם יש לכם מטף, הכניסו את הצינור מתחת למכסה והפעילו את המטף.

אם אתם רואים מכונית נשרפת ויש לכם מטף, תוכלו להתקרב אליה ולכבות את השריפה בלי חשש שהמכונית תתפוצץ וגם אתם תיפגעו.

אתמול נפרדנו מהרב משה זמר. הרב זמר היה רב בתנועה ליהדות מתקדמת (הרפורמית). הכרתי אותו כשהייתי בשנת שירות בתנועה שכבר אינה קיימת – צופי תל"ם. משפחתה של אשתי ומשפחתו מאד קרובות ולכן הייתי איתו בקשר כל השנים. הוא היה הרב של קהילת קדם במרכז תל אביב שלשנים התאחדה עם קהילת רמת אביב לקהילת בית דניאל שעל גדת הירקון. כמעט ואין חומר בעברית על הרב זמר ולכן אני מפרסם כאן טקסט ביוגרפי קצר שנכתב אודותיו בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד במכון ללימודי יהדות של התנועה ליהדות מתקדמת בירושלים (2004). הובטח לי על ידי אנשי התנועה שבקרוב יאספו אודות הרב זמר ז"ל מידע ביוגרפי מסודר ויעלו אותו לרשת.

יהי זכרו ברוך.

- – -

הרב ד"ר משה זמר נולד בקנזס סיטי, מיזורי בשנת 1932. את שנות נערותו עשה בלוס אנג'לס, כשהוא נושא את השם מל זגר. בשנת 1953 קיבל את התואר הראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה (UCLA) והמשיך ללימודי הרבנות בהיברו יוניון קולג' – מכון למדעי היהדות בסינסינטי. משה זמר הוסמך לרבנות בשנת 1960 וזכה למלגת לימודי מחקר מטעם הקולג', שאפשרה לו לעשות כתלמיד דוקטוראט בשנים 1960 – 1961 באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תקופה קצרה בה שרת בקודש בקהילה בבולטימור, שם הרב זמר בשנת 1963 לארץ ונתמנה לרב "קהילת השרון" בכפר שמריהו. בשנת 1964 ייסד את הקהילה המתקדמת ברמת גן ושנתיים מאוחר יותר את הקהילה המתקדמת של תל אביב. לאורך כל שנות פעילותו עשה להקמת קהילות נופסות ברחבי הארץ ושימש כרב קהילה בתל אביב עד תחילת שנות התשעים של האמה הקודמת.

הרב ד"ר זמר שימש בתפקידי מפתח ביהדות המתקדמת, ביניהם, יושב ראש מועצת הרבנים המתקדמים בישראל (מר"ם), חבר הנהלת התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, חבר הנהלת מועצת הרבנים המתקדמים בארה"ב (CCAR). הוא משרת כמרצה בכיר ללימודי הלכה בהיברו יוניון קולג' בירושלים.

הרב זמר, בעל תואר שלישי (DHL) מהיברו יוניון קולג', עשה לו שם כחוקר מעמיק בשדה השיח ההלכתי הלא-אורתודוכסי. זמר שרת כאב בית הדין של מר"ם וייסד את המכון על שם פריהוף להלכה מתקדמת, המקיים ימי עיון ואחראי על שורת פרסומים בתחום. מבין פרסומיו הרבים בעברית ובאנגלית בולט במיוחד ספרו הלכה שפויה שראה אור בעברית בשנת 1993 ותורגם מאז גם לאנגלית ולגרמנית.

משה זמר נשוי לאילנה ואב להילה, מוריה וברק וסב לחמישה נכדים.

- – -

בעת ניחום אבלים בשבעה של הרב זמר קיבלתי מהמשפחה טקסט אוטוביוגראפי שכתב הזמר לנכדתו. אני מפרסם אותו כאן כפי שנכתב עם תיקונים קלים.

- – -

תולדות משה זמר
עבור דור אילון

נולדתי בארה"ב בעיר קנזאס סיטי, ( Missouri (Kansas City, בתאריך 1/1/1932. ניתן לי השם הרשמי Melvin Ray Zager ובברית קיבלתי את השם העברי משה ראובן.

כשהייתי בן 8 שנים, אמי, מולי, נפטרה ואבי, שלא היה מסוגל לטפל בי, מסר אותי לאימוץ לאחיו שמואל זגר אשר ביחד עם אשתו שרה גידלו אותי. אני רואה את הוריי המאמצים, שמואל ושרה זגר, כהורים שלי. אחותי אן, אשר הייתה 8 שנים מבוגרת ממני, התגייסה לחיל הנחתים בתחילת מלחמת העולם השנייה. אף על פי שהיתה לי אחות, גדלתי מגיל שמונה כבן יחיד.

אני עברתי לגור לבית הורי, שמואל ושרה, בעיר Omaha, Nebraska , שם שניהם נולדו. בשנת 1908- אבי, שמואל היה מהנדס חשמל מבריק וגויס לעבוד בייצור מטוסים בעיר Cleveland, Ohio לחיל האוויר. אנו דיברנו אנגלית בבית, אבל הורי היו מספרים את סודותיהם ביידיש. על כן למדתי קצת יידיש בניסיון להבין את הסודות.

לא מצאנו דיור בשכונה יהודית בעיר זאת, על כן בכל יום א' היו הורי מסיעים אותי שעה וחצי לצד השני של העיר כדי שאוכל ללמוד עברית אצל מורה פרטי.

הורי קנו בשר כשר בזמן השיעור שלי. אנו שמרנו על כשרות בבית. אמא הייתה מכינה אוכל כשר ומאכלים מיוחדים כמו קוגל ודג ממולא. כמובן קידשנו על היין לפני ארוחת שבת ובירכנו, "המוציא" על הלחם. אני הייתי מקדש על היין מתוך סדור ישן שהיה שייך לסבי, ר' שמחה זגר.

סבי היה יהודי חרדי אשר למד בישיבה על שם הגאון מוילנה (ליטה). הוא היה לומד תלמוד כל לילה עד לשעת ארבע בבוקר. לשם פרנסה בעיר אומהה (Omaha) היו לו סוס ועגלה ומכר פחם בחורף וקרח בקיץ. אבא שלי היה מספר כי הוא היה עוזר לאביו למכור קרח. פעם אבא שלו אמר לו לקחת חתיכת קרח גדולה ולמסור אותה לגברת כהן אשר גרה 200 מטר בהמשך הרחוב. אבא שלי השיב: אבל, אבא, אפשר לחכות עד שנגיע לשם. סבא השיב לו כי הם נותנים את הקרח כצדקה לאישה שהיא אלמנה ענייה ואם לילדים יתומים. היא צריכה להרגיש שנותנים לה חתיכה טובה ולא סתם חתיכה שנשארה.

הסיפור הקשה ביותר הוא זה כשסבתא כרעה ללדת את אבא שלי, היא ביקשה מבעלה לקרוא לד"ר שר, רופא ידוע בעיר. מאחר והיה זה יום שני של ראש השנה, הוא לא לקח את הסוס ועגלה, אלא הלך ברגל. בדרך הוא עבר את בית הכנסת של הליטאים. שני בטלנים אשר עמדו מתווכחים על נושא בתלמוד בפתח של בית הכנסת קראו לסבא שהוא יפסוק בויכוח. הוא השיב כי הוא ממהר לקרוא לרופא. בכל זאת הוא פסק, ועד שהגיע הביתה בנו, אבי שמואל, כבר נולד.

עוד סיפור על סבא: הוא היה יוצר לעצמו יין לפסח, כי סמך רק על הכשרות של עצמו. כשחזר הביתה מבית הכנסת, גילה כי כד היין הוזז ממקומו. הוא שאל את סבתא, מה פירוש הדבר? היא ענתה כי העוזרת, הלא יהודיה הזיזה את כד כדי לנקות את החדר. סבא הכריז כי היין אינו כשר לפסח, כי עכשיו הוא בגדר של יין נסך. הוא התכוון לשפוך אותו בחצר. אבא שלי שאל אותו אם מותר לתת את היין לגויים אשר עובדים במשרדו. סבא אישר שמותר. אבא לקח את היין הביתה, ופסק לעצמו כי היין כשר לפסח.

כל הסיפורים הנ"ל על רב סבא שמחה, סיפר לי אבא שמואל באהבה רבה.

היה לו כשרון כמספר עם הומור רב. מצאתי את מקום קבורתו באומהה על המצבה כתוב: שמחה בן משה יהודה זאגער 1866-1938.

אבי שמואל היה היחיד בין אחיו אשר למד באוניברסיטה. הוא פרנס את עצמו בקושי רב , אבל הצליח לסיים את חוק לימודיו כמהנדס חשמל.

כשגרנו ב Cleveland, המלמד שלי הכין אותי לבר מצווה בבית כנסת אורתודוקסי. קראתי את פרשת השבוע, את ההפטרה ונשאתי דרשה בעברית.

אני מתאר לי כי הדרשה הייתה מובנת רק למלמד, מר הרי שוסטר ולי. במשך שנים התכתבנו בעברית. אני כתבתי לו הוא היה מחזיר לי את מכתבי עם תיקונים בכתיב ובדקדוק.

לאחר המלחמה, בשנת 1945, עברנו ללוס אנג'לס בחוף המערבי. הצטרפנו לבית כנסת רפורמי "בית שלום", בו לימדתי שיעורי דת בבית שלום. לאחר מכן, הצטרפתי לחוג הנוער של בית הכנסת ואז לרשת חוגי הנוער הרפורמיים בדרום קליפורניה. הייתי בין מייסדי ארגון הנוער הרפורמי של דרום קליפורניה.

למדתי בתיכון בברלי הילס, ולאחר כך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס – UCLA. הייתי חבר באירגון סטודנטים ציונים ורקדתי בלהקת הריקודים הישראלים שלו. שחקתי טניס שהיה הספורט האהוב עלי ביותר. שיחקתי שחמט ואהבתי להקשיב למוזיקה קלסית.

סיימתי את חוק הלימודים בהצטיינות בשנת 1953 ועברתי ללמוד בבית המדרש לרבנים בסינסינטי במרכז ארה"ב. הוסמכתי לרב ב1960 וקיבלתי מלגה ללמוד בישראל. טסתי ללונדון ונסעתי ברכבות עד לפריס בה קניתי קטנוע "וספה" אשר רכבתי בו דרך צרפת, איטליה, ויוון. בנמל פיראוס עליתי על אנייה של חברת צים בשם "ציון" והפלגתי לחיפה.

בחיפה שמעתי במערכת הרם-קולים הודעה כי עלי לגשת ללשכת רב החובל. שם פגש אותי יעקב ריקלין, בן דוד רחוק של אמי שרה אשר נולדה לאברהם ולבסי ריקלין. לסבי אברהם היו אחים בישראל וגם בארה"ב. המשפחה בארץ למדה מבן דוד באמריקה כי אני אמור להגיע וקבעו את מפגש המפתיע. פתאום גיליתי שיש לי משפחה ענפה הנמצאת במקומות רבים בארץ.

טיילתי בווספה בכל קצוות הארץ עד לאילת ולים המלח ולגבול הצפון.

התאהבתי בארץ ובתושביה והחלטתי להשתקע בה. אולם רציתי לעבוד במקצועי כרב, והיה עלי לחזור לארה"ב מרכז התנועה ליהדות מתקדמת בימים ההם כדי לקבל משרה בארץ. מוניתי לרב קהילת "עמנואל" בעיר בולטימור ליד עיר הבירה ושינגטון. שם עבדתי שנתיים עד לשנת 1963, כשקיבלתי הזמנה לכהן כרבה של קהילת שרון בכפר שמריהו.

אז פגשתי את אהובת לבי, אילנה קורן, בבית הוריה, שמואל ונינה קורן ברמת גן. החלטנו להתחתן ב15 לאוגוסט, 1965 בלוס אנג'לס. יצאנו לירח דבש בצפון קליפורניה אשר סבתא תיארה לך.

בשובנו לארץ עבדתי בקהילת השרון בכפר שמריהו, ואז ייסדתי קהילות ברמת גן ובתל אביב. סבתא עזרה לי בכל עבודותיי. מאחר והאורתודוקסים התנגדו לייסוד בתי הכנסת הרפורמיים, היו לנו מאבקים קשים אתם. נאלצנו לפנות לבית המשפט העליון כדי לקבל שטח לבנות בית כנסת בתל אביב. זכינו במשפט, ועל המגרש נבנה בית דניאל, הקהילה ליהדות מתקדמת בתל אביב, בנין גדול ויפה על שפת נהר הירקון.

לאחר שרותי בקהילות השונות, ייסדתי את המכון להלכה בת זמננו, אשר חוקר את המשפט היהודי מההיבט של היהדות המתקדמת. והוציא לאור את הספרים הבאים:

"הלכה דינאמית," "גיור בהלכה"," ישראל והתפוצות בהלכה", "עניני אישות בהלכה", "זקנה וזקנים בהלכה", "מות והמתת חסד", "מצב הסביבה בהלכה".

חיברתי ספר בשם הלכה שפויה אשר הוצא לאור על ידי הוצאת דביר , אשר נוסדה בידי חיים נחמן ביאליק במאה ה-19. השופט העליון הנודע חיים כהן ז"ל חיבר הקדמה לספר. ספר זה תורגם לאנגלית והופץ בתפוצות.

עותק הספר מחכה לך עם חתימת הסופר והקדשה.

שמחתי מאד להיות נוכח בעלייתך לתורה כבת מצווה. אני רואה בך כהמשך בשלשלת הדורות, עלי והצליחי!

באהבה,

סבא