לפני שבועיים פרסמתי כאן פוסט כועס – אורות בנות – סיור מצולם בבית שמש. היו לו הרבה תגובות, חלקן גם כועסות.

בזמן שחלף ניסיתי להבין מה מכעיס אותי בבתי ספר יסודיים נפרדים לבנים ובנות.

בעקבות הזמנה שקיבלתי ממיכל, נפגשתי בשבת האחרונה איתה, עם אחותה ואימן. מיכל ואחותה למדו באורות בנות. הן סיפרו לי על הייתרונות המעשיים של לימודים שבהם בנים ובנות לומדים בנפרד. הן סיפרו לי שהעובדה שהן נשים דתיות לא מפריע להן ללמוד, להתקדם ולהתפתח באופן אישי ומקצועי ואין קשר בין הלימודים הנפרדים ובין "הדרת נשים".

עבר עוד שבוע ואני חושב שאני יכול לנסח קצת יותר טוב את מה שאני חושב הוא הקשר בין בי"ס נפרד לבנים ובנות ובין אלימות חרדית כלפי נשים ומניעת ייצוג של נשים.

קיים מתח מיני בין גברים ונשים. זו היא עובדה שכולנו מודעים לה.

השאלה היא איך מתמודדים עם המתח המיני ואיך מחנכים להתמודדות איתו.

האפשרות שאני מעדיף היא חינוך הילדים לעובדה שקיים מתח מיני, יצירת כלים אישיים להתתמודדות איתו והתעקשות על קיומן של מסגרות שבהם גברים ונשים פועלים ביחד בשיוויון הזדמנויות מלא.

חינוך בנים ובנות בנפרד מצביע בעיני על ויתור על השאיפה לפעולה משותפת ושיוויונית. המסר שמועבר לילדים הוא "אתם לא יכולים לפעול טוב בעולם בנוכחות בני המין השני".

אם היו מרחבים ציבוריים נפרדים ושיוויוניים לגברים ונשים, אולי זה היה יכול לעבוד.

שילוב של קיום מרחב ציבורי אחד, יחד עם השתלטות החרדים על המרחב הציבורי (בבית שמש ובמקומות אחרים)  יחד עם הדומיננטיות של הגברים בחברה החרדית גורמת לתהליכים של הדרת הנשים מהמרחב הציבורי.

לכן, יש בעיני קשר עקרוני בין המסר החינוכי "אתם לא יכולים ללמוד ביחד" ובין המסר הדתי "אסור להראות תמונות של נשים בציבור" ו-"אנחנו נחליט על רמת הצניעות בסביבה שלנו".

אני מניח שקשה לדתיים ליברלים לשמוע שיש קשר עקרוני בין הגישה החינוכית שלהם ובין הגישה של החרדים האלימים שמתקיפים אותם.

צר לי על הקושי שלהם אבל אני לא מתכוון לחסוך מהם את הביקורת שלי.