היום מתחוללת סערה באינטרנט הישראלי – יש אנשים מאוכזבים מהאופן שבו עוזי וייל הציג את פרוייקט גיוס הכסף שלו ויש כאלה שמגנים עליו.
אסתי סגל כתבה על כך בפוסט מכניסים לנו מהשער האחורי.
הטענה העיקרית נגד וייל שהוא לא חשף את העובדה שהוא כבר חתם עם הוצאת ספרים גדולה שתוציא את הספר שלו.
יש כאלה שאומרים שזה לא משנה, שאם קוראים ושומעים טוב מה הוא אמר, אפשר היה לדעת זאת.
אני לא רוצה לנקוט דעה בשאלה מי צודק אלא להתבונן בפרשה קצת מהצד.
אני חושב שפרוייקטים של מימון המון "סוחבים" איתם ציפיות וערכים שהם שונים מאשר יחסים מסחריים רגילים בין צרכנים וחברות מסחריות.
כתבה את זה יפה בפייסבוק הילה בניוביץ הופמן
כל הרעיון של מיזמי מימון המונים הוא שאין שום דרך אחרת להשיג את המטרה מלבד לפנות לתמיכת הקהל הרחב. בכך הפונה למעשה חותם על עסקת אמון עם התורמים, בנוסח: "הממסד לא יכול או לא רוצה לעזור לי, אני אישית נטול אמצעים, ולכן אני מבקש שתתנו לי את הדרוש כדי להשיג את מטרתי, ואתן לכם תמורה ייחודית על מאמציכם".
אני חושב שהטענות נגד עוזי וייל קשורות באותן ציפיות ובאותם ערכים.
הציפיות הן לשקיפות, נקיון, גילוי מלא של הנסיבות שבהן מגוייס הכסף.
התחושה היא שבפרשה הזאת, הציפיות הללו לא נענו.
לא בטוח שעוזי וייל היה מודע לציפיות ממנו בתהליך גיוס הכסף. התגובה שלו בידיעה בוואלה ("מתנצל בפני מי שחשב שדרכי הוא דופק את הסיסטם" – עוזי וייל עונה לתורמים המאוכזבים לספרו) רומזת לי על כך: "אני לא אחראי על מה זה נשמע."
אני צופה שפרוייקטים עתידיים של מימון המון יושפעו מפרשת עוזי וייל.
המגייסים יצטרכו לפנות לתומכים שכבר אינם תמימים. הם יצטרכו להתגבר על מחסום חוסר האמון שפרשת עוזי וייל עוררה. תהיה ציפייה גלויה, לא סמויה, מהמגייסים לשקיפות, נקיון וגילוי מלא.
למרות הרגשות הרעים מפרשת עוזי וייל, אני חושב שזה הוא תהליך טוב.
השיחה הנוכחית על מימון המון, כמו השיחות שהיו על בלוגים, עוזרת לחדד ולהבהיר דברים.
וטוב שכך.
אני חולק עליך חנן. "ההתבגרות" של הקהל שמשמעה אבדן תמימות וקושי גדול יותר לגייס כסף במימון המון לא מועילה. בטח לא למי שעוד רוצה לעשות קמפיין שכזה. הפגיעה באמון פשוט עשתה נזק לקמפיינים עתידיים. חידוד? יש פה סוג של נוכל שקילקל לאחרים וחבל. הכללים היו ברורים.
ההנחה כי אנחנו צריכים לקנות/לשלם/לתרום למישהו רק כי "הממסד לא יכול לעזור לו" היא הנחה סמויה שאין לה כל אחיזה במציאות, ובפרט כשהיוצר הוא עוזי וייל שכנראה יכול להשיג מימון מכל הוצאה שרק ירצה.
את מרבית הפרוייקטים כנראה שהיה קשה מאוד לממן ללא מימון המון, אבל זה לא משנה את העובדה שלמימון המון לא צריך להיות אי-קשר לממסד כלשהו.
הרי, ההבדל היחידי בין אתר מימון המון לבין הוצאה לאור הוא שיטת התשלום ליוצר. שניהם לוקחים עמלה, שניהם מארגנים את המזומנים ושניהם מספקים את פלטפורמת השיווק.
הבעיה היחידה עם הסיפור הנוכחי היא שעוזי נכשל, למיטב ידיעתי, בהפצת העותקים לפני ההוצאה. אם העותקים היו נשלחים לרוכשים באתר לפני ההפצה, לאף אחד לא באמת היה מזיז שהספר מופץ גם בצורה "מסורתית".
Pingback: אסכולת הכורסא » עוזי וייל וחגיגות המימונה
"כל הרעיון של מיזמי מימון המונים הוא שאין שום דרך אחרת להשיג את המטרה מלבד לפנות לתמיכת הקהל הרחב"
זה לא *כל* הרעיון, זה רק רעיון אחד. עוד רעיון הוא השיתוף של המממנים בתהליך. רעיון נוסף הוא הציפיה לתמורה גדולה יותר ממה שנהוג או מתאפשר במערכת יחסים מסורתית של קונה-מוכר-יצרן. כל הרעיונות האלה ביחד מדברים על כך שמימון-המון זה יותר מאשר עוד פלטפורמה לחנות מקוונת.