פייסבוק התחיל כאתר שבו החברויות היו סימטריות – אם אני חבר שלך את חברה שלי. אם אני רואה את מה שאת כותבת, את רואה את מה שאני כותב.

עם השנים הם הגיעו להבנה שלא כל החברויות שוות וכמו בעולם, יש אי סימטריה ביחסים בין אנשים.

בפוסט הזה אני אציג שלושה כלים שמבטאים את אי הסימטריות ביחסים ועוזרים לנו לנהל את המידע המגיע אלינו מהסוגים השונים של אנשים בפייסבוק.

הראשון הוא ציון אדם בפייסבוק כשייך ל"משפחה".

בהתחלה, מטרת שיוך אנשים לקבוצות היתה למדר את המידע שאנחנו מפרסמים. יכולנו, ואנחנו עדיין יכולים, לפרסם מידע שיופיע רק לעיני אנשים בקבוצות מסויימות שאנחנו מגדירים.

השיוך הזה הוא טרחה רבה. ממילא כל מה שנכתוב באתר (או אפילו לא באינטרנט) יכול להגיע לכל אחד. מה שאנחנו לא רוצים שיידעו, לא נכתוב או נספר. אבל זה עניין אחר.

שיוך אדם בפייסבוק ל"משפחה" גורם לפייסבוק לשלוח לנו התראה שאותו אדם כתב משהו. כך לא נפספס את הדברים החשובים לנו בין שטף ההודעות שעוברות לנו מול העיניים.

כלי נוסף, אבל "הפוך" הוא ביטול הצפיה במידע שמפרסמים חברים שלנו. על ידי כך, אנחנו יכולים להפסיק לראות מה הם כותבים מבלי לבטל את החברות. כך תוכלו לא להעליב אנשים.

הכלי השלישי הוא אפשרות לצפות במידע שמפרסם אדם בלי להיות חבר שלו. כך יהיו ביניכם יחסי מפרסם-קורא ללא חברות מלאה. (התמונה היא להדגמה בלבד. אני לא באמת מתכוון לזה)

שוב אומרים שהמחאה לא משיגה כלום ושואלים "מה אתם רוצים?" ודורשים "להחליט כבר".

לשאול "מה רוצים האנשים במחאה" זה כמו לשאול "מה רוצים האנשים באינטרנט".

המחאה היא לא תנועה אידאולוגית וגם לא כמה תנועות.

המחאה היא אוסף של קבוצות ויחידים המאורגנים באופנים יותר ופחות הדוקים.

המחאה, כמו האינטרנט, היא פלטפורמה.

המחאה, כמו האינטרנט, היא הזדמנות.

בקיץ האחרון נוצרה הפלטפורמה וניתנה ההזדמנות.

המון אנשים חיכו להזדמנות של היווצרות הפלטפורמה.

הצלחת המחאה היא אלפי האנשים ומאות הקבוצות שמנצלים את הפלטפורמה להגיד את מה שכואב להם ולהגיד שהם רוצים לשנות.

כמו האינטרנט, המחאה היא לא אקסלוסיבית. יש מקום לכולם. יש בלגן. יש המון קולות – חלק מהם סותרים.

כמו האינטרנט, אי אפשר לתפוס את המחאה במבט אחד ואי אפשר להבין לאן כל זה מוביל.

כמו האינטרנט, המחאה תגרום לעולם להיות יותר טוב.

כמו באינטרנט, עם פרוץ המחאה פרץ גם האוטופיזם שלאט לאט מתבדה.

אני לא אוטופיסט ולא מתייאש. אני משתמש בפלטפורמת המחאה עבור הדברים החשובים לי וקורא לעוד אנשים לעלות עליה.

השבוע שאל אותי הבן שלי למה אני לא ממעיט בכתיבה בבלוג.

אחת הסיבות שנתתי לו היא שאני יותר ויותר ביקורתי כלפי מה ראוי לי לכתוב.

פעם כבר כתבתי שאני משתדל לא לכתוב את דעתי. לכל אחד יש דעות.

עוד סגנון כתיבה שאני משתדל להימנע ממנו הוא כתיבה על העתיד.

לדוגמא הפוסט האחרון שלי שמתחיל כך "עכשיו כשהולכים לקראת בחירות..". למען הקוראים בעתיד – בזמן כתיבת הפוסט הבחירות נקבעו ל 4 בספטמבר 2012 אבל אז בנימין נתניהו ושאול מופז הפתיעו את כל המדינה וחתמו על עיסקה שבה קדימה בראשות מופז תצטרף לקואליציה והבחירות התבטלו.

כולנו היינו בטוחים שיהיו בחירות וגם אני ולכן הרשיתי לעצמי לכתוב על משהו שיקרה בעתיד.

בזזזזזזזזזט! שגיאה. הדברים שכתבתי עדיין נכונים בעיני אבל האירוע שאליו כיוונתי לא יתקיים.

כאשר אני קורא כותרות בחדשות על אירועים שצפויים לקרות, אני יודע שכותבים אותן כי אין במה למלא את דפי החדשות (נייר ואינטרנט). מבחינה עיתונאית הם שגויים.

אז למה שאני גם אשגה ואכתוב על העתיד?

וכך מצטברים להם סגנונות כתיבה שלא ראוי לי להשתמש בהם והבלוג מתמלא ברווחים גדולים של שתיקה.

עכשיו כשהולכים לקראת בחירות כולם חושבים וכותבים ומציעים הצעות על הקשר בין המחאה ובין הבחירות.

ההצעה שלי פשוטה וצנועה – לא להתרגש מהמניפולציות של הפוליטיקאים ולשמוח בכל פעם שהם יגידו "צדק חברתי".

אם בתשדיר הבחירות הראשון בטלוויזיה ביבי יגיד "צדק חברתי" ברור שעשינו משהו גדול.

אני יודע שיש קשר קלוש בין מה שפוליטיקאים אומרים ועושים.

ובכל זאת.

אם הם יגידו "צדק חברתי" הם מהווים פרסומת לרעיונות שלנו.

אם הם יגידו "צדק חברתי" אנחנו נדע שאנחנו בכיוון הנכון ויהיה לנו כח להמשיך.

אם אנשי הפרסום שלהם יחשבו שזה רעיון טוב להשתמש בגרפיקה של שחור על צהוב, זה בכלל יהיה נפלא.

מערכת בחירות זו תקופה של מניפולציות בלי סוף. אפילו אם ניפול למניפולציות של הפוליטיקאים, נזכור מה חשוב.

אם נשמע מהם "צדק חברתי" נדע שהם גם הושפעו מהמניפולציות שלנו.

וגם תקראו את מה שכתב שי כהן לגבי מחאה ובחירות

אני עובד בחלל פתוח. קצת קשה להתרכז בסביבה כזאת ולכן אני שומע מוזיקה באזניות.

הבעיה היא שלפעמים רוצים לדבר איתי ואז אני צריך להוריד את האזניות.

אבל המוזיקה ממשיכה.

אני מהדור הישן ששומע מוזיקה לפי הסדר שבה פרסמו אותה, באלבומים, לא בשאפל רנדומאלי. היוצרים התכוונו שהקטע הזה יבוא אחרי הבא וכו'. יש אלבומים שהם יצירות שלמות. פיספסתי קטע אחד, פיספסתי חלק מהיצירה.

מה עושים?

צריך להפסיק את המוזיקה.

הדרך המקובלת היא קיצורי מקלדת או כפתורים יעודיים על המקלדת להפסקה והמשך הנגינה.

אבל צריך לזכור לעשות את זה. אף פעם לא הצלחתי לזכור לעשות את זה.

כדי להפסיק את המוזיקה אני צריך להעביר את תשומת הלב שלי ממה שאני עושה, לזכור שאני שומע מוזיקה שאני לא רוצה לפספס, להעביר את תשומת הלב שלי למקלדת, להוריד את האוזניות ורק אז להעביר את תשומת הלב שלי בפעם השלישית למי שרצה לדבר איתי.

יותר מדי מעברי תשומת לב.

אני רוצה שיחד עם הפעולה של הסרת האוזניות המוזיקה תפסיק והחזרת האוזניות תגרום להמשך המוזיקה.

חיפשתי פתרונות מוכנים ולא מצאתי ולכן החלטתי לשחק באלקטרוניקה וליצור פיתרון בעצמי.

ה"משחק" שלי קשור לתנועה שמתגברת בשנים האחרונות הנקראת – Make. לעשות לבד. וגם לתקן לבד.

יש כתב עת שבו אפשר למצוא פרוייקטים פשוטים יותר או פחות Make  (אפשר לקרוא את כתב העת במרכז המשאבים של מוזיאון המדע).

יש גם מלא מאמרים וסרטונים באינטרנט.

איך עשיתי?

מצאתי באתר Make פרוייקט שעושה בדיוק את מה שאני חיפשתי – כפתור ששולח פקודה למחשב.

The AWESOME Button: A Made-to-Measure USB Input Device

תמורת 16$ + משלוח קניתי באינטרנט את המעגל – Teensy 2.0

הלוח מגיע עם שקע USB. בעזרת כבל רגיל הוא מתחבר למחשב שממנו הוא מקבל את המתח. אין צורך להתקין שום תוכנה. המחשב מזהה באופן אוטומטי את המעגל כמקלדת ומייד מוכן לקבל ממנו פקודות.

הלחמתי לנקודות 0 ו 1 חוט ומצידו השני הלחמתי את המפסק.

חיברתי את הלוח למחשב בעזרת כבל USB.

התקנתי את סביבת הפיתוח של Arduino

התקנתי את התוכנה הנוספת הנדרשת לתיכנות המעגל

השתמשתי בדוגמת התוכנה שבאתר המעגל. הנה התוכנה שלי.

התוכנה מזהה את סגירת המעגל על ידי המפסק ושולחת את צירוף המקשים הרצוי.

נגן המוזיקה שלי הוא VLC

יצרתי בו קיצור מקשים גלובלי שיבצע Play ו Pause על ידי אותו צירוף מקשים CTRL+F12. צירוף המקשים הזה יעבוד אפילו כש VLC נמצא ברקע.

בדקתי שהכל עובד ואז התקנתי את הכפתור על האוזניות.

וכך נראה המעגל עם כבל ה USB

לא נראה לי מסובך. אמנם עומדת לרשותי מעבדת האלטרוניקה של מוזיאון המדע, אבל בסך הכל, חוץ מהמעגל שאותו רכשתי, הייתי זקוק רק לחוט, מפסק ומלחם.

אם אי פעם חשבתם "הלוואי שהייתי יכול לשלוט על המחשב שיעשה משהו", אתם רואים עכשיו שזה בהחלט אפשרי באמצעים די פשוטים.

נסו ותהנו.

זי פראנק Ze Frank הגאון חוזר.

נפרדנו ממנו במרץ 2007. אפילו כתבתי על זה פוסט וצילמתי תרומה למשדר הפרידה.

בלתי מאכזב לחלוטין, הוידאו הראשון שלו, תפילה להתחלות, הוא לא פחות מגאוני.

צריך לראות ולהקשיב לו כמה פעמים כדי לספוג את החכמה.

Let me not think of my work as a stepping stone to something else. And if it is, let me be fascinated by the shape of the stone.

תירשמו לערוץ שלו לקבלת עידכונים כשהוא מעלה סרטים חדשים ותגידו שאני שלחתי אתכם.

אתמול נפגע לקוח של חברת אוראנג' מהטיפול בו. פעולה יעילה שלו בפייסבוק עוררה את זעמם של הרבה אנשים וגרמה לחברה לטפל בבעיה. הנה ידיעה ב"הארץ" וב Ynet.

יורם קופרמינץ וחברת אוראנג' הם לא הנושא של הפוסט.

הנושא של הפוסט הוא אופן השיחה של עובדים בחברות מסחריות עם הציבור – הלקוחות שלהם בעבר, בהווה ובעתיד.

תארו לכם שלעובדי חברות הסלולר היתה החירות לדבר עם הלקוחות באופן אמיתי. זה מה שאני חושב שהם היו אומרים:

אנחנו יודעים שאתם שונאים אותנו.

אתם נותנים לנו הרבה כסף ומקבלים מאיתנו בתמורה טלפונים ושיחות וסמס ואינטרנט.

אתם מצפים מאיתנו לשירות נהדר. אנחנו רק יכולים לתת לכם שירות מצויין.

בדרך כלל אין בעיות. כשיש בעיות, אנחנו לא יכולים להיות נהדרים.

אנחנו יכולים להשתדל אבל לא תמיד מצליחים.

כשאנחנו לא מצליחים להיות נהדרים בשבילכם, אתם שונאים אותנו.

אנחנו משתדלים להאמין לכם אבל אתם גם מנסים לתחמן אותנו. לא את אישית, אחרים.

ובגלל האחרים שמנסים לתחמן אותנו שמו לנו מגבלות שבגללן את סובלת באופן אישי.

לא כולנו עובדים בחברה כמה שנים. חלק מאיתנו הגיע רק עכשיו או לא מזמן. לא לכולנו נסיון רב.

לא כולנו יודעים לעשות את הדבר הנכון על המקום. לא לכולנו יש ביטחון בתפקיד שלנו להיות ראש גדול. לא כולנו יודעים לזהות בעיה על הרגע ולפנות למנהלים שלנו שיפתרו אותה.

גם המשכורת שלנו והיחס אלינו לא משהו. לפעמים לא בא לנו להשתדל נורא. שהחברה תסבול. לא בעיה שלנו.

אנחנו לא מצפים מכם להתחיל לרחם עלינו. אנחנו עדיין רוצים לתת לכם שירות טוב ואנושי.

אנחנו חושבים שאם תראו גם את הצד שלנו, אולי תהיו יותר סבלנים כשדברים לא קורים בצורה ובקצב שאתם מצפים.

אנחנו מקווים שהאופן הפתוח שבו אנחנו מדברים איתכם עכשיו יעזור לכולנו להתנהל בצורה יותר טובה ובסוף, תקבלו מאיתנו שירות טוב יותר עם פחות כעסים שלכם ושלנו.

ועכשיו, איך אפשר לעזור לכם?

הטקסט הדמיוני הזה קשור כמובן למניפסט הקלוטריין שמתחיל ככה: שווקים הם שיחות

כבר הרבה זמן שאני תוהה מה זה חג. למה מתכנסים? למה אוכלים הרבה (או יותר מדי)? מה הקשר בין הרבה אוכל ושמחה?

התחושה שלי היתה שאנחנו, כחברה וכיחידים, פועלים באופן שהוא במידה מסויימת לא נשלט על ידינו. אנחנו עוטפים את הפעולות שלנו בטקסטים וטקסים והסברים וברכות אבל מתחת לכל אלה נמצא משהו יותר קדום.

התהייה הזאת היתה כל הזמן באיזו פינה של המוח שלי. עד עכשיו.

חבר נתן לי את הספר "בני מיננו" מאת מרווין האריס. הוא נתן לי את הספר כדי שאקרא את מה שכתב האריס על החלב ובדרך מצאתי תשובה לתהייה הזאת ולתהיות אחרות.

אני לא בטוח שזו ה-תשובה אבל היא נקראת לי סבירה ביותר.

הנה ציטוטים נבחרים מתוך הפרק "מדוע אנחנו עורכים משתאות?"

היכולת להמיר אנרגיית מזון עודפת למאגר של שומן היא מורשה ביולוגית, שהלכה והתגבשה אצל הומינידים במשך כל הזמן שקדם לעידן המתועש. הרעב, הוא שהיה גורם הגיבוש. לא רק הרעב-עד מוות נוסח גטו ורשה – שמקורו בקרבות, במצורים ובתבוסות של מלחמות ימים עברו, או בסופות, בבצורות, בשטפונות וברעשי אדמה – אלא גם מחזורים תקופתיים של חסך במזון, הקשורים למחסורים עונתיים בחיות ציד או ביבולים לליקוט או לאיסוף. רק מתי-מעט מאבותינו לא נאלצו להתמודד עם המחזור השנתי של מחסור ושפע.

…

כתום עונת הרעב, האנשים אינם חוזרים סתם-כך לשיעור הממוצע של צריכת מזון. האסיף העונתי, בין אם מחקלאות או מליקוט, כרוך על פי רוב במשתאות טקסיים של אכילת יתר. בעקבות הצום באה זלילה.

…

הציידים-לקטנים [הפרה-היסטוריים] סבלו יותר ממחסורים זמניים במזון, אולם לא סבלו רבות מתקופות ממושכות של רעב, משום שהיו ניידים ביותר ויכלו לשפר את תזונתם על ידי מעבר לאזורים שלא היו כה מוכים בבצורת או באסונות טבע אחרים. חקלאים, לעומת זאת, סובלים בדרך כלל רק תקופת רעב אחת בשנה. עם זאת, מפעם לפעם אין יבוליהם עולים יפה, ואז הם סובלים רעב ממושך, משום שאינם יכולים לנטוש את כפריהם ואת שדותיהם.

…

לטוב או לרע, זללני העידן המתועש איבדו כל זיקה למשמעותה הקדמונית של אכילת-יתר.

…

מבחינה קלורית, החגים, החגיגות והמשתאות של ימינו אינם אלא אירועים המעלים את רמות הצריכה מיותר מדי להרבה יותר מדי. הקלוריות הנוספות אינן מביאות לנו כל תועלת, אבל לאבותינו, המשתה היה הזדמנות לאחסן שומן, ואחסון השומן נועד לאפשר להם לעבור את עונת הכפור, הבצורת או הרעב הבאה.

———

בני מיננו

מאת מרווין האריס

מאנגלית: עמנואל לוטן

ספריית מעריב – 1991

הייתי כל כך מופתע שהסתכלתי טוב שאני לא נמצא באתר פורנו.

כשהעברתי את הסמן של הוידאו הלאה, ראיתי פריימים מרחפים מעליו ומראים מה אני צפוי לראות.

בדיוק כמו באתרי פורנו!

זאת תמונה מפוסט בבלוג הרשמי של יוטיוב שבו הוכרזה התכונה.

התכונה הזאת קיימת באתרי פורנו כבר לא מעט זמן – לנוחיות הצופים שרוצים להגיע לרגע ה"מעניין" בסרטון.

גוגל העתיקו את התכונה הזאת מאתרי הפורנו, כמובן בלי לזכיר את המקור הרעיון.

גם לא קראתי על התכונה החדשה הזאת באתרי הטכנולוגיה השונים שאחריהם אני עוקב.

הרי, הם אף פעם לא גלשו באתר פורנו.

תוספת התכונה גרמה לי לנסות למצוא איזה עוד תכונות של אחרי פורנו גוגל עשויים לאמץ. כרגע אין לי רעיון.

עדכון: אלמוג מלמד שלח לי בטוויטר קישור למאמר המעניין הבא משנת 2008 Thank You, Porn! 12 Ways the Sex Trade Has Changed the Web

זאת פרסומת לאירוע שמתקיים השבוע ביום חמישי בערב במוזיאון המדע בירושלים.

אמנם זה מקום העבודה שלי, אבל אני כבר הייתי בענייני המאגר הביומטרי הרבה לפני המוזיאון. וחוצמזה, הכניסה חינם.

אז בואו. צפוי להיות מעניין.

בשעה 21:00 – דיון שולחן עגול בנושא – המאגר הביומטרי, על הביטחון והנוחות מול אובדן הפרטיות

מומחים:

- פרופ’ דני דולב, ראש הרשות למחשוב, תקשורת ומידע, האוניברסיטה העברית בירושלים
- פרופ’ אבי דומב, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, משטרת ישראל
- פרופ’ קרין נהון, חוקרת מדיניות מידע באוניברסיטת וושינגטון
- גון קמני, ראש הרשות לניהול המאגר הביומטרי, משרד הפנים

מנחה: יעל דן

בואו לפני זה כי יהיו עוד דברים מעניינים – על הכוחות הסמויים מן העין בעבודות אמנות ומיצגים ישראליים.