הפוסט שלי מתחיל מהפוסט של עידו קינן תסמונת קור מינכהאוזן שבו הוא כותב שלא קר לו. בבלוגיש לא רואים מי כתב את הפוסט בחדר 404. אדר שלו כבר לא כותבת בזגוגיות ומדי פעם היא מחלטרת אצל עידו. לפני שבוע (רק לפני שבוע? לא לפני חודש?) בבינהרים, פגשתי לראשונה את אדר פנים אל פנים והיה לה קר. מאד קר. מכיוון שכולם צילמו, חשבתי שלא תהיה בעיה להראות את אדר כשצווארון הסוודר שלה משוך מעל לאף כדי להוכיח שלא יכול להיות שהיא כתבה את הפוסט. ואין. בוקר שלם, איזה עשרים איש עם איזה עשרים מצלמות ולא מצאתי תיעוד של פיסת מציאות שהיתה שם כל היום מול העיניים שלי.
בסיפור הזה מתחבא מוסר השכל אחד לפחות.