לידיעת יוני בראל שכתב את קרב המתרגמים. אצל מתרגמים טובים באמת, מילוני הנייר לא מאובקים אלא נעשה בהם שימוש תכוף.
ושאלה בקשר לשמה! שקשורה גם לתרגום. בפורום תרגום ועריכה בנענע (פורום משובח ביותר) מתקיים עכשיו דיון על השאלה מה הבעיה עם השימוש ב"לרשום" במקום ב"לכתוב". הנה דוגמה מאת "מוסא צ'וקטי":
בוודאי שהתפתחות של דלוּת בשפה יש לה פוטנציאל להביא לדלדול המחשבה ולדלדול ההרגשה.
זה נראה לי כל כך מובן מאליו שאני כמעט לא יודע מאיפה להתחיל אפילו להסביר את זה.
אולי נתחיל מהילדוּת – כשעוד אי אפשר לומר שהמחשבות והרגשות *מצומצמים* אלא רק שהם בהתהוות.
אנחנו מקנים לילדים שלנו כלים, והשפה היא אחד החשובים שבהם. אם נלמד את בנינו שבנות "עושים" (שלא לומר "טוחנים") ולא נחשוף אותם לאפשרויות אחרות ביחסים עימן – לאהוב ולעשות אהבה, לפנק, לשדל, לפתות, לחזר, לְרצות (וגם להתווכח, להתעמת, להתמקח – ולהתפייס) – כלום יש ספק למישהו שהם יגדלו שטוחי רגשות? (כנראה. תמיד יש ניסים).
והאם יש למישהו ספק שאם כעַם נתחנך ונחנך על אוצר מילים מסוים בהתייחס לשכנינו, למשל, אוצר המילים הזה ישפיע על תודעתנו? האם לא זו הסיבה שבגללה "כיבוס" של מילים מעצבן כל כך?
האם הסיסמאות "התנתקות" או "גירוש", לאחר שמגלגלים אותן על הלשון מספיק זמן, לא אוטמות במידה מסוימות את מוחם וליבם של המשתמשים בהן מראות את "הצד השני"?
האם החדרה שיטתית של אוצר מילים מסוים לא היתה חלק בלתי נפרד ממה שעשו המשטרים הפשיסטיים בברית המועצות ובגרמניה *לעמים שלהם*?
האם שימוש במונחים כמו "הישות הציונית", "השטן הקטן" ו"השטן הגדול" אינו גורם *כשלעצמו* לשינוי (או לעיצוב) תודעתי?
ולסיום (בינתיים) – האם יש לכן ספק שלימוד מעמיק של שפות זרות, הוא כשלעצמו, מביא לצמיחה רגשית ומחשבתית? צמיחה שמקורה בהבנה ובהפנמה של דרכי הסתכלות מגוונות על העולם?
הדיון הוא מלומד, כתוב היטב, דעתני ומצחיק. האם יש מקום בשמה! לסוג כזה של כתיבה?