אני מאד מאד ממליץ לקרוא את מאמין בשאלה שכתב דרור בונדי אודות הוגה הדעות היהודי-האמריקאי אברהם יהושע השל. מאמר חכם, בהיר ומחדש.
במובן זה דומה הפליאה לאהבה. כאשר היא אמרה לי "אני אוהבת אותך", נפלאתי, ונתתי אמון עמוק במלותיה. לא אחזתי באהבתה כאובייקט, אף לא נותרתי בדד בחוויה הסובייקטיווית של היות נאהב. הקשבתי לה, חשתי שהיא מאמינה כי מלותיה נושאות את תחושתה ונעניתי לה "אני אוהב אותך". אהבה ופליאה אינם מצבים של שליטה באובייקט, אף אינם מצבים של חוויה סובייקטיווית; הם מצבים של התמסרות והקשבה, של היות נשאל, המבוססים על ענווה עמוקה ועל מענה.
"מפגש עם אחר" נשמע כביטוי אוקסימורוני לחושב המערבי, אך בתנ"ך כתוב "וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". אכן, אם אני הוא הנשאל, מי הוא הסובייקט השואל? השל מאמין כי "אלוהים מבקש את האדם". כותרת הספר מרתיעה הן את החילוני והן את הדתי; לכולנו נוח בריחוקו של אלוהים. אולם, האם לא נוכל להקשיב לאחרותו הייחודית של השל?
בעיתון המודפס, מתחת למאמרו של בונדי מופיע הטור הקבוע והמצויין של איימן סיכסק והפעם- המג"בניקים שיגנו עלינו מעצמנו. את הטור מלווה תצלום מופלא של (מי אם לא) אלון רון.