מפגשים עם ערבים:
כל הדעות הללו, מבוססות או לא, נותרו חבויות בראשי עד שהזדמן לי לנסוע בכביש ואדי ערה. היה זה לילה גשום וקר במיוחד, המגבים ריצדו על השמשות והמזגן חימם ככל יכולתו. וכשעצרנו ברמזור, ראיתי ילדים ערבים מטיילים בצומת, מקבצים נדבות. בני שש עד שתיים עשרה, אני מניחה. מטיילים בחושך באמצע כביש מהיר. ספוגים עד לשד עצמותיהם בגשם שלא מפסיק לרדת מהצהריים, בטח רועדים מקור. אם לא ידרסו, יחזרו הביתה עם דלקת ריאות. כאב לי לראות שילדים צריכים להגיע למצב הזה. הרגשתי אשמה שהעזתי להתלונן על כך שהעברתי את הילדות שלי כמעט בלי לקבל שום דמי כיס. הילדות שלי הייתה כד של שמנת עם סוכר לעומת הזוועות שהם עוברים. הרי אמא שלי, למרות שאינה האם האידיאלית, שמרה עליי ודאגה לי מכל משמר, דאגה שאותי הרגיזה, והילדים האלה לעולם לא יזכו להכיר. התמלאתי בזעם על ההורים האיומים שהעזו לשלוח כך את הילדים שלהם, ופלטתי משהו בסגנון "כל הערבים המסריחים האלה! איזה מין הורים אלה?! זה לא בני אדם, זה חיות!" ובראשי עברו מחשבות גזעניות גרועות אף יותר. הבעיה הדמוגרפית, שעד כה נראתה רחוקה, נחשפה לנגד עיני במלוא כיעורה. הסקתי שזה מה שקורה כשמולידים הרבה מדי ילדים בלי בסיס כלכלי לגדל אותם. יושבי המכונית, מזועזעים גם הם, הנהנו בהסכמה מהולה במרירות של השלמה עם המצב: "הם בטח מקבלים יותר נדבות ככה, בגשם".
המחזה הנורא גרם לי לשכוח מהשפעתן ההרסנית של הכללות, סטיגמות, וגזענות. "כל הערבים המסריחים האלה!" אמרתי. שכחתי שכל אחד שונה מאחיו ואחיותיו. שכחתי שיש ערבים שלומדים כימיה בטכניון, שכחתי שיש ערבים שכותבים על חיי לילה ב"טיים אאוט ביירות" ושכחתי את הילדה הערביה טובת הלב שקנתה לי קרטיב על חשבונה כשהייתי בכיתה ו'.
המצב החברתי האיום בקרבינו גורם לי להאמין שאנחנו לא עדיפים על ארנבים.
אבל זה כבר לא משנה. כי היא גזענית וצריך להסיר אותה מכל הוובסטרים שבעולם כדי שאי אפשר יהיה לקרוא שהיא כתבה אחרת ממה שהיא כתבה שלושה ימים לפני כן.