בלחם עבודה אצל ולווט כותב גילקי:
מורה מיובש ותשוש – שישולמו לו פיצויים ושיעוף מהמערכת, לא רוצה שילמד את הילדים (נניח) שלי. רופא אפתי שלא יטפל בחולים.
יש באמירה המקובלת הזאת הנחה סמויה שצריך לחשוף. האחריות על השחיקה והאפתיה של העובדים היא של העובדים עצמם. המעסיק הוא רק סטטיסט. האופנים היחידים שבעזרתם מעסיק יכול לגרום למוטיבציה אצל העובדים היא על ידי איום בפיטורים או על ידי תשלום גבוה.
אבל זה לא כך בכלל.
רוב האנשים רוצים לעבוד, להועיל ולקבל סיפוק מהעבודה. סביבת העבודה היא זו הגורמת להם לשחיקה, לשיעמום ולאפתיה.
למעסיקים טובים ברור שזו אחריותם לשמר את המוטיבציה של העובדים להישאר אצלם. לשמר את הנסיון ואת הידע שלהם בתוך הארגון ולא להוציא אותם החוצה.
עובדים אפתים הם סימן למנהלים אפתים ולארגונים חולים.