אתמול התייחס דב לפוסט שלי וכך הוא כותב ב-בין חנן לזרובבלה:
– חנן רואה במדינה אחראית לילדים בכבישים
– זרובבלה רואה בהורי הילדים אחראים לשליחתם לכבישים
אז אני אבהיר.
לפעמים יש מצבים בהם אנשים בוחרים בין שתי אפשרויות שלי כחבר במעמד הבינוני נראות בלתי אפשריות.הנה דוגמה.
יש מישהו שאני מכיר באופן אישי שהוא נרקומן. רשמי, עם תעודות.
יש לו שלוש אפשרויות.
להיגמל – לא מצליח
לגנוב כדי להשיג את המנה היומית
לעבוד כדי להשיג את המנה היומית
מה הוא בחר? לעבוד בבלדרות סמים. כל יום הוא נוסע בכל מני דרכים לתחנת הסמים המרכזית שנמצאת מחוץ לעיר וחוזר עם כמה מנות שאותן הוא מחלק. בתמורה לעבודה שלו הוא מקבל את המנה היומית.
נשמע נורא, נכון?
התפקיד של המדינה הוא לדאוג לאזרחים שלה שלא יצטרכו לעשות את הבחירות הנוראיות מהסוג הזה. וכמובן שהמדינה לא האחראית היחידה. גם לאדם יש אחריות. אבל צריך לתת לו את התנאים.
אני מניח שאין הורה שרוצה שהילדים שלו יירדו לכביש למכור מצתים אלא יילכו ללמוד בבית הספר.
זו תפקידה של המדינה לדאוג לכך שההורים לא יצטרכו בכלל לשקול את האפשרות הזאת.
הדוגמה שלך מוכיחה שהאדם הוא אחראי על מעשיו, המדינה לא יכולה לשנות.
לראיה – שימוש בסמים אסור בישראל. משטרת ישראל עושה מאמצים על מנת לבלום את התופעה. ולמרות כל הפעולות של המדינה החבר שלך בחר להיות נרקומן ולסחור בסמים.
הטלת האחריות המלאה על המדינה היא חסרת אחריות. האדם בוחר את הבחירות שלו וצריך לחיות איתם כדאי להפסיק להאשים את המדינה בכל גם לנו כפרטים יש השפעה רבה על החיים שלנו.
נשאלת השאלה האם באמת ההורים שילדיהם מוכרים מציתים בחרו באפשרות היחידה שהמדינה הותירה להם?
אלפי הורים שילדיהם אינם מוכרים מציתים בכבישים מצביעים על מצב אחר.
מדוע דווקא במגזר הערבי הילדים מוכרים מציתים, מדוע בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה של הישוב היהודי הילדים אינם מוכרים מציתים? האם להוריהם של הילדים שם המדינה נותנת תוספות לאי מכירה של מציתים ע"י ילדיהם?
לדעתי אם תפשפש עמוק בתוכך תמצא שכאן אין מדובר בפתרון שהמדינה דחפה אליו (למרות שיש לציין שהמדינה לא עזרה להגיע לפתרון טוב יותר מבחינת הילדים ולטובת המדינה) אלא בפתרון שנבחר ע"י ההורים ושאליו נדחפו הילדים.
הבלוג הוא של האדם שכותב אותו, אבל זו היתממות לחשוב שזו כתיבה למגירה, אחרת זה היה נשאר במגירה.
וחבל שלא ציטטת מה עוד כתבתי לרוני: שכל כותב צריך לכבד את הקורא שלו, ולא להתייחס בגחמנות ולמחוק פתאום כשלא נראה לא. שוב, לפעמים בוודאי אולי ממש צריך את זה, בדרך כלל זו החלטה גחמנית שמזלזלת בקוראים. מה אם פוסט שנמחק אצל בלוגר מסוים, אני רוצה לחזור ולקרוא אותו? ומה עם התגובות של האנשים? הם לא טרחו וכתבו ורוצים שזה יישאר שם?
שוב, ברור שזכותו של כל אדם לעשות כרצונו, אבל בלוגים זה כבר נחלת הרבים, וצריך להבין את זה שגם לקוראים יש חלק בבלוג וצריך לכבד אותם.
ואגב, זה בכלל לא קשור לפוסט שלי, אבל עניתי לך כי חשוב שהדברים ייאמרו. כמובן שזה פותח דיון אתי חדש במהותו של בלוג, חיי המדף שלו ועוד.
של מי הבלוג הזה:
ראו תגובתי אצל יעל ישראל