רוני מוחקת את הבלוג שלה וכותבת:
ביעור פסח מוקדם
עושים סדר. אני אוהבת התחלות חדשות.
להתראות בקרוב.
(צאו לטייל, אורי מספר שמקסים בחוץ. או שתקראו ספר טוב. פשוט תתרחקו מכל האינטרטנט הזה, זה רק עושה לכם כאב ראש, בינינו)
(למי שחדש פה, אני עושה נקיון יסודי פעם בכמה חודשים, לא צריך להתרגש. בסוף אני תמיד חוזרת)
ויעל בתגובות:
בלוג זה משהו שאת נותנת מעצמך לאחרים, וככה זה כאילו שאת מונעת את זה. זו לא ביקורת, וכל אחד רשאי למחוק בלוג ורשימות כרצונו, אבל התחושה שלי היא, שמרגע שפירסמת משהו הוא גם של אחרים. כמו עיתון, שם כבר לא תוכלי למחוק, או ספר, זה כבר שם לדיראון עולם.
הלב שלי נמשך לצד של רוני. "דווקא" זו גם סיבה לעשות דברים.
עדכון: יעל ישראלי ממשיכה את השיחה אצלה בבלוג ב-של מי הבלוג הזה, לעזאזל? (חלק 2)
Pingback: סיפורי ידע » ארכיון » פֶּה-שַח באביב